המסירה בפסיכואנליזה וגלגוליה

לפעמים אני תוהה בהשתוממות וגם בערצה על זה שאנחנו יכולים לחיות תחת קורת גג אחד ולהעשיר את עצמנו  בפרדיגמות השונות תוך כדי שאנו מכבדים איש את רעהו. מתוך זה עולה שאלה אתית:איך מעבירים את הבילתי אפשרי בצורה נכונה ?

מימי  Ana O. and the talking cureועד ימינו אנו מבקשים מהמטופלים שידברו –כתנאי הכרחי להתנסות .ההתנסות הנפשית נחווית בחיבור עם האחר,זאת חוויה שאפשר לבטא אותה בחלקה דרך המילה אך תמיד נשאר טמון בתוך החוויה עצמה ההיבט הבילתי ניתן  לצימצום על ידי המילים- על המטפל להיות קשוב , לקבל את המיסתורין  ולשאוף לעיקר.עליו להמציא מחדש את הפסיכואנליזה בפגישה הספציפית עם הסבייקט הסינגולרי.
 (experience )וגם עלינו להזכר ששום  לימוד תאורטי –כמה שלא יהיה טוב –לא יכול ללמד איך לטפל.
 .בתקופה האחרונה של חייו התעסק ביון עם היחיד ולא עם קבוצות: זה תחום פנטסטי הוא אומר אבל יש בו הרבה קשיים.אחד מהם זה שצריכים לשאול את הטרמינולוגיה מכל מיני תחומים מדעיים,מדתות, מאסתטיקה, מפילוסופיה  בכדי ליצור שפה משל עצמך   A language of your own אין שפה שמתאימה בדיוק לתחום

השייכות דורשת התמסרות וגם מעמידה את שאלת החופש של היחיד. האם זה כדאי ? מה אפסיד ? מה ארוויח? מה אקריב? מה אלמד? על מה אני מוותר?איזו מין התנסות זאת ?
 מבחינה מיתולוגית השייכות לקבוצה,לעם דורשת הקרבה מסויימת.מה היא המוטיבציה האישית והסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו להשתתף בקבוצה הזאת.? איזה רצון לשייכות קיים?שייכות למי למה?י 
 איך מעבירים את הפסיכואנליזה? איך מעבירים          את ה Praxis הזאת ?דרך מתן עדות ? איך יוצרים שפה שמאפשרת עברת התנסות? האם מספיקות המילים להעביר ולהתחלק  בהתנסות? יש ב"התנסות" experience קשר בין גרעין שאי אפשר לפצח  לבין האפשרות להעביר אותו דרך השפה. Bion  סבר שהמיתוסים מספקים לו תשובה מסויימת  לגבי המורכבות של ההווי האנושי ..מופיעה התשוקה לדעת והתשוקה לפענח את חידת החיים. הפרדוקס הוא בכך שהאדם הרוצה לדעת פוגש גם את הקשיים את  המחסומים בלהתמודד עם האין, עם החסר.
ההווי האנושי הוא מורכב.יש רב-סיבתיות הסיבתיות היא לא לינארית ,הדטרמיניזם הוא לא השולט.האי וודאות והלא ידוע קיימים.

אני רוצה לדבר על האפקט של המסירה,שמועברת מדור לדור,מאב לבן ואיך זה עובר בין הזמנים.לשם זה התמקדתי בנושא של ה"זר" ותפקיד האב" מתוך הספר של פרויד "משה האיש והדת המונוטאיסתית".
הפונקציה האבהית היא לא פשוטה,היא מסובכת,הן ברמה האישית והן בתהפוכות ההיסטוריות והחברתיות. המסירה מתגלגלת גם בצורה לא מודעת, זה לא שרשרת רציפה,יש פערים ובקעים בעברתה.
כידוע התיזה של פרויד היא ש"משה" היה נסיך מיצרי,כהן מהדת של אתון,מלך השמש, אחנתון המלך דגל באל יחיד אך כשהוא נפטר היה קשה להמשיך במסירת המונוטאיזם ואז משה  בחר בשבטים שהיו בארץ גושן כממשיכי דרכו של המונוטאיזם.אולי טוען פרויד הרעיון של" העם הנבחר" הוא עתקה מהבחירה של משה בעם.
  כמו ששלמה בידרמן אמר"הטקסט הוא סתום,משונה,סוג של תשבץ,פורסם בחלקים,בהתלבטות ובהתנצלות"
דמותו של משה רדפה אותי כל חיי" כתב פרויד ללו א. סלומה

בעבורי, יש לספר זה משמעות אחרת, משמעות סובייקטיבית, שאותה תפשתי רק עם רגע סיום העבודה. הבנתי שהוא היווה חלק מן האנליזה העצמית שלי, תגובתי על מות אבי, הארוע החשוב ביותר, האובדן המייסר ביותר בחייו של אדם
Freud , "פשר החלומות" הקדמה, 1908

מותה של אם הנו ללא ספק ארוע ייחודי ביותר שאין להשוותו לכל דבר שהוא ואשר מעורר בנו בהכרח רגשות שאותם קשה לשער.
Freud , מכתב לאיטינגון, 1.12.1929

 
הזר – תפקיד האב

הקיץ כשהתחלתי לקרוא מחדש את "משה והמונוטאיזם" – נסחפתי לידיעה שהופיעה בעיתון הארץ סביב השיבוט האנושי – בכתבה היתה התפלספות נוספת על מה הולך לקרות לאנושות –  מה תהיה הפונקציה של האב,  מהו הסטטוס של האב המוליד.
באותה עת ראיתי את הסרט היפני Tokyo Sonata שמראה את הנפילה של פונקצית האב בחברה היפנית של ימינו.ועוקב אחר התפוררות של תפקיד האב רהמשפחה בעידן שבו אי הוודאות הכלכלית יוצר כאוס וניכור. מה כבר יקרה במאה ה-21? החשיפה לאי נחת בתרבות מחדירה לחדרי הטיפול שאלות אתיות שתצרכנה התמודדות עם שינויים מפליגים, החידושים סביב הניסויים הגנטיים, כמו כן מתחוללים שינויים בתחום תפיסת המערכת המשפחתית כגון משפחה חד הורית, משפחות רב הוריות, תרומות זרע וביציות ועוד.
איך כל זה מתקשר ל"משה" - הזר ופונקצית האב? אנסה לתאר זאת  במהלך דבריי.
הפונקציה היא דבר שונה מהביולוגיה. נוכחותה של הפונקציה האבהית בהשפעתה, בהעברתה (transmission), לא מצריכה את נוכחות האב המוליד וגם לא את  נוכחות דמות האב או האב הפסיכולוגי – המבנה של המשפחה מחייב את הפונקציה של שני ההורים על מנת שיתקיים.
Freud דרך "משה" מקווה שיצר "אמת היסטורית". האם האמת ההיסטורית תצביע על עתיד המחשבה הפסיכואנליטית?
אחד המכשולים הוא המכשול המכאניסטי בלהאמין באמת אובייקטיבית וקבועה. המכשול השני הוא להתכחש לכל גרעין של מציאות היסטורית המגביל את המצוי בנאום של כאן ועכשיו.
הפרקסיס הפסיכואנליטי מלמד אותנו כי העבודה באמצעות המילים מצליחה רק באופן חלקי,כמו שמקודם ציינתי,הדובר נתקל ללא הרף במה שלא ניתן למסור באמצעות המילים. זה הפרדוקס של ה-talking cure. הדובר, היחס של הסובייקט אל האובייקט, מתווך תמיד על ידי השפה, חסר שהוא אימננטי למבנה ואיננו תוצר של הדחקה או של איסורים אדיפאליים.
מה שהוביל אותי ל"זר" ותפקיד האב, זו הקביעה הפרוידיאנית בפסיכולוגיית ההמון (1923), ש"ההזדהות הראשונית היא עם האב." פה הוא פותח שני צירים:כולנו יודעים שהקשר הראשוני הוא עם האם  אך הוא מדגיש ציר של הזדהות בראשיתית סמלית עם האב.
איך האם המולידה והמזינה היא גם האם האחראית לתשתית האתית? בהיותה הסוכנת הראשונה היא מזינה את תינוקה. אך איפה עובר הגבול בין להזין אותו, לבין ההתענגות שלה כשהיא מזינה?
במצב של חוסר ישע התחלתי, הרך הנולד תלוי בה לגמרי. אך לא רק בענייני גוף ותזונה, אלא גם בענייני מסירה (transmission). איך קורה שהאם הספציפית מעבירה את אביה המופנם ואת חוקיו?
יש אימהות שדבוקות באופן סימביוטי לאביהן, כמובן בצורה לא מודעת. איך אם כזאת מתמודדת עם המקום המפוקפק של בן זוגה – הזר? מהו המקום של האישה האמא בהזדהות הראשונית, הבראשיתית עם אביה? מבחינה זו – בן זוגה הוא הזר, הזר שעליו להפעיל את החוק, את הסדר .
פרויד האמין שקיימת הקבלה בין תולדות הפרט ותולדות האנושות כולה, ולהיפך – Ontogenesis Vs. filogenesis. ב-1913 בטוטם וטאבו, הוא מפתח את תורת האדיפוס כארוע הסטורי בתחילת הימים. הוא חוזר ב"משה והמונוטאיזם" על אותה בעיה של אונטוגניה-פילוגניה. כמו כן הקבלה מתמדת בין מחקר היסטורי למחקר מבני – סטרוקטוראלי.
פרויד נותן לאדיפוס את המקום של התסביך המרכזי בהתפתחות הנורמטיבית של המבנה הנפשי וגם ממקד בו את המקור האטיולוגי של הנוירוזות. הוא מוסיף מיתוס נוסף על האב בטוטם וטאבו, בו מופיע אב חמור ונורא, המסרס את כל הבנים והשולט ומתענג על כל הנשים. רק הוא השולט. זה איננו האב המציע עצמו להזדהות, זה איננו אב שנתון לחוק הסירוס, הוא היחיד שהחוק אינו מגביל, הוא מעל החוק. הבנים מתכננים לרצוח אותו ביחד ולאכול אותו בארוחה טוטמית. הרצח מדגיש את פן האהבה והאשמה הופכת את האסור שאותו האב השליט, לחוק הרבה יותר יעיל. כך אצל "משה" יש שסע בין שתי דמויות של האב: "אל מול הגדולה של האב הנשגב והמרגיע, כולו אהבה, מתגלה אב אכזרי הדורש משמעת".
בדבריו Walter Benjamin לגבי  Kafka -  "האב הוא המעניש. אשמה מושכת אותו כפי שהיא מושכת את פקידי בית המשפט". יש סימנים רבים המצביעים על כך שעולם האבות ועולם הפקידים חד הם. החוק הוא פטרנאלי, על פי הגדרה, ומקום להיפרדויות סימבוליות, דרך השפה. שמות מוענקים ע" האב. שמות האב מסמנים גניאלוגיה, לגיטימיות,סדר והתלכדות. הם נושאים איתם את מטען העבר וקו של שושלת או ייחוס אבות".
לפי Marthe Robert, "הפסיכואנליזה נולדה מהדרמה של המוות של יעקוב פרויד, עברה סיבובים ופיתולים בדרך ונסגרה ב"משה והמונוטיאזם" כראייה גרנדיוזית של רצח אב, האקט הראשון שמוליד ציביליזציה"."פשר החלומות" נוצר מהמות של אביו.
כל ציביליזציה נבנית כוויתור על הדחפים. התוקפנות והמיניות צריכות להיות מודחקות. הרצח הבסיסי והמיסד צריך להתממש ולהשכח כדי שהחברה תוכל להתבסס ולהמשיך. החלק של פרויד על איסור גילוי עריות לגבי האם ולגבי האב, משמע  החוק האנושי המחמיר עוד יותר  לגבי האסור על ההתענגות הטבעית של האם עם הבן.
 בקשר לחוקים  אחזור מהמקרה הכללי ביותר של החברה האנושית אדבר יותר על משה והאלהוים והעם. במקרה של משה, יש לנו מסר אלוהי, אנחנו מול אבהות של גבורה, יש התמרת האב למנהיג רוחני של העם הנבחר ע"י אלוהים והמעביר חוקים של "אל תעשה".
"ויאמר משה אל האלוהים הנה אנוכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלוהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לו מה שמו. מה אומר אלוהים. ויאמר אלוהים אל משה. אהיה אשר אהיה. ויאמר כה תאמר לבני ישראל: אהיה שלחני אליכם".
לא פחות ולא יותר, פסוקים אלו מכילים את האמת המרכזית סביב טבעו של אלוהים. השם  name של אלוהים מתגלה למשה ומשה מעביר אותו לעם. העברת שם זו חשובה ליצירת הקשר בין אלוהים לעם (יציאת מצרים).אלהים מתגלה למשה אך איך משה יכול להעביר לעם את ההתגלות שמבטיחה שאלהים אכן יבטיח ויתקיים ?
אני רוצה להתמקד על האפקט של המסירה,של ה" טרנסמישן"בפונקציה האבהית. לצורך זה נעזרתי במדרש "בשעה שעלה משה למרום", תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף כ"ט ע"מ ב'.

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וקשור כ תרים לאותיות.
אמר לפניו (משה לקב"ה): ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך?
אמר לו (הקב"ה למשה): אדם אחד יש, שעתיד להיות בסוף כמה דורות,
ועקיבא בן יוסף שמו, שהוא עתיד לדרוש תלי תלים של הלכות על כל קוץ וקוץ (על כל תג ותג)
אמר לפניו (משה לקב"ה): ריבונו של עולם, הראהו לי.
אמר לו (הקב"ה למשה): חזור לאחוריך
הלך וישב בסוף ח' שורות – ולא יודע מה הם אומרים. תשש כוחו.
כיוון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו (תלמידיו של ר' עקיבא שאלו את רבם) רבי מנין לך?
אמר להם (ר' עקיבא לתלמידיו): הלכה למשה מסיני.
נתישבה דעתו (של משה)
זר ובא לפני הקדוש ברוך הוא,
אמר לפניו (משה לקב"ה): רבונו של עולם אדם כזה יש לך בעולם, ואתה נותן תורה על ידי?
אמר לו (הקב"ה למשה): שתוק, כך עלה במחשבה לפני.

עקיבא פירש את התורה בעזרת ידע שהמייסד עצמו לא הבין. "מדובר בזה שהפירוש והמסירה (transmission) לא צריכים להיות רפרודוקציה מהמילה הבראשיתית,ההליכה גם נעשית  בדרך של מבוכים וטעויות והמשמעות של ה מסירה  ההתחלתית נעשית  ,בפרגמנטים, בחלקים לא בשלמותה..משהו דומה קורה במסירה של תפקיד האב ושל תורתו של פרויד. זה מדהים איך המדרש שם אותם במכונת הזמן, אין פה זמנים ליניאריים, בחזרה לעתיד ובחזרה לעבר, כמו ב"לא מודע".ביון  דיבר על זה,ב"זכרונות העתיד",תנועה מתמדת בין עבר לעתיד ובין עתיד לעבר.
ננסה לדמיין בהשראת המדרש שפרויד יורד מהשמים ונכנס לשיעור סביב קריאת "משה", שומע מדברים, קוראים, מפרשים. לפעמים קשה לו להמשיך בשיח המתפתח, והוא שואל את עצמו האם כל זה הוא כתב או חשב?!. הוא נזכר שהתחיל לכתוב את הספר ב-1934, זמנים קשים ליהודים באירופה ושואל את עצמו: למה השנאה והרדיפות והפוגרומים? מה זה להיות יהודי? למה אנחנו נרדפים? הוא גם נזכר במכתב ששלח ל- Arnold Zweig (על הכרמל) בספטמבר אותה השנה ובנוסח דומה.
משה ממדיין, משה מסיני, מחורב, זה אותו אדם ששמע מול הסנה הבוער את המילים: אהיה אשר אהיה. זאת אומרת, אלוהים מתחבא. משה ממדיין רוצה לדעת מול מי הוא נמצא, מול מי היה בסיני ובחורב. פרויד גם נזכר שלחלק השלישי של ה"משה" שלו קדמו לו כתבים אחרים שכדאי לקרוא:
ב-1907 את האקטים האובססיביים ופולחן הדת
ב-1913 טוטם וטאבו
1921 פסיכולוגית ההמון
1927 העתיד של האילוזיה
1930 האי נחת בתרבות
הוא שמע שמדברים על ציווי לאהוב את האלוהים, את האבא. הפרדוקס של האקט, כי רק כאבא מת הוא יעיל ומחזק את האיסור ומסרטט את העונג. אלוהים בלי דימוי ועם שם שאסור היה להגיד אותו, איפשר את הכניסה לסימבולי. אלוהים נוכח דרך המילה.
שם האב מעיד שהאמא היא לא הכול ותפקיד האב מאפשר  את תפיסת המציאות. ומשה המחוקק מעביר, מוסר את המילה, החוק ועשרת הדיברות כמייצגים את האחר. הוא המעביר המייצג, כמו שכל אבא עושה במסירה.
פרויד מתהלך ונכנס לחצר של לאקאן.
שומע שבחצר הזה אומרים שזאת תאוריה שבאה במקורה כ"שיבה אל פרויד" והתפתחה למרחבים נוספים.
 הוא שומע דברים שנשמעים לו זרים, משונים. כמו שהאב המוליד נקרא אב ממשי, האב כדמות פסיכולוגית מכונה אב דימיוני  ואב סמלי, מכונה האב כפונקציה.
האב הוא מטאפורה, כלומר הוא מחליף את האם בעולמם הסגור של אם-תינוק.
האב כמאפשר חליפין סמליים, כמאפשר את התחלופה בין הדורות, מעביר שם. נוכחותה או היעדרותה של הפונקציה האבהית, קיומה או אי קיומה, יכריעו את גורל המבנה הקליני, בנוירוזה או בפסיכוזה.
הפונקציה של האב פועלת אם מקומו של האב נשמר בכלכלה הנפשית של האם. גם מקומו של האב עצמו ביחס לחוק חשוב .

פרויד נזכר שכתב ל-Fliess ב-1896  כשגילה וקבע שכל אחד מאיתנו הוא אדיפוס קטן. הוא גם נזכר בתיאוריה הילדית של הקיום האוניברסאלי של הפלוס – לכולם יש, ואז חלים הבדלים אצל הבן ואצל הבת וחרדת הסירוס מתקיימת.. כנראה שבגלל הופעת האב, העונג אינו מושלם. הוא שומע שמדברים על החסר בהוויה ונדהם כששומע שהסיבה לחסר קשורה לשפה. האדיפוס הלקניאני הוא מבנה של שלושה מקומות ואלמנט הזורם ביניהם (phalus).
1. מומנט ראשון – הילד רוצה להיות הכול עבור אימו ,לאקן בסמינו ה17 מתאר זאת כך::– קרוקודיל גדול שבתוך פיו נמצא התינוק – זוהי האם. אי אפשר לדעת מה היא תעשה פתאום, אם היא תסגור את פיה כי זבוב מפריע לה. זה האיווי של האם – אך קיים מקל, אבן, שנמצא בפה ואשר חוסם אותו – זה הפאלוס ששומר על הילד מסגירת הפה.
2. המומנט השני זה הופעת האב האכזר ששולל מהילד להיות הכול בשביל אימו וגורם לחסר כפול,"אצל הילד הוא גורם לחסר אוביקט האיווי שלו,ואצל האם לחסר האוביקט הפאלי"  הילד חווה שאין הוא הכל למען אימו .על מנת שהאיווי הרודני של האם יניח לתינוק, צריך שפונקציה אבהית תפעל אצלה.האב מופיע כמי שחוצץ בין הילד לבין אימו. יש לאם איווי שהילד לא יכול לספק.ואז היא מפנה את מבטה לבן זוגה.
3. המומנט השלישי קשור עם הופעת שם האב – כמין מעבר מהרמה הפנומנולוגית לרמה הסמלית. גם האב פועל כנתין של החוק -  הוא מעביר את החוק. כמו משה האיש, הוא לא עושה את החוק אלא מעביר את החוק שאלוהים נותן לו. במומנט השלישי האב מופיע כפרמיסיבי, כמתיר, כמעניק.
פרויד מופתע והמום מהחצרות, מהגישות השונות, מהצורה שכולם קוראים אותו, ממסירה כה עשירה. אך הוא גם חושב בליבו: הם לא אומרים ולא כותבים מבלי להשתמש בשמי. זה נותן להם לגיטימציה. איזה מין אבא הייתי? מה מסרתי, מיתולוגיה? האם דת? האם שייכות לכת?... לא נראה לי. האם אפשר לקרוא לי האב הפרודיאני?! נדמה לי שהיצור האנושי לא בנוי בצורה טבעית לקשר של  התאמה עם החוק ועם המציאות.
פרויד קם והולך לשמוע משהו בחצר הקלייניאנית
שם הוא שומע את תורתו של ביון על המיתוס של אדיפוס, על התשוקה של אדיפוס ל-knowing, לדעת, לחקור ולגלות את האמת המניעה את חייו. אדיפוס הוא שיחזור חייו של כל אדם. על כל ילד נגזר לחוות את הדרמה האדיפאלית בתוך משפחתו. זו פרדיגמה המראה לנו כיצד כל אדם נידון לעיוורון מסוים, פעמים רבות בלי לדעת מה מניע את סיפור חייו, המוכן לגלות אמיתות על שאלות של הוויתו. כך אדיפוס מגיע במיתוס לאמת על רצח אביו.רצה לדעת את האמת בכל מחיר.מעבר לרצח ולעונג קיים את מימד  האמת, אמת ששואפים אליו אך קשה להשיגו. זאת המציאות הנפשית האולטימטיבית שאפשר להתקרב אליה אבל היא בדרך כלל לא מושגת בשלמותה. אדיפוס של ביון הוא לא רק חלק מדרמת האינצסט אלא הוא גם חוקר המונע על ידי הדחף לדעת והדחף לגלות את האמת.
 מזכירים גם שקליין דיברה על Oedipal Situation והכילה את מה שפרויד התייחס ל-Primal Scene, זאת אומרת הקשר המיני של ההורים כמו שנתפס וכמו שמדמיינים אותו. היא חשבה שזה מתחיל הרבה יותר מוקדם וקשור לאובייקטים חלקיים לפני ההתמרה לקומפלקס האדיפאלי, כששני ההורים נתפשים כאובייקטים שלמים, כלומר כ-personas.
קליין מדגישה ש"התסביך האדיפאלי "מתפתח ביחד עם הפוזיציה הדפרסיבית. ההכרה בקשר המיני בין ההורים מוביל לויתור על להיות היחיד אצל האם וגורם לתחושה של אובדן עמוק. ההכרה היא גם בהבדל בקשר הקיים בין ההורים כשונה מהקשר עם הילד.
פרויד ממשיך במחשבותיו וחוזר לשיעור על" משה".
מה קרה לי, מה היה לי עם "משה האיש". ב-1913 פרסמתי את משה של Michelangelo בעילום שם. פרסמתי אותו בשמי רק ב-1924. מה קרה לי עם כתיבת הטקסט של ה"איש משה" שכול כך היססתי ולא יכולתי שלא לפרסם אותו.ושקיבלתי כל כך הרבה ביקורות  על עצם הפרסום באותם ימים. התחלתי ב-1934  ופרסמתי את שלושת החלקים ב-1938.
"לרושש את העם ממנהיגו, מהבן המיוחד, זה לא דבר קל ופשוט, ועוד יותר קשה אם אחד שייך לעם הזה.הוא גם אומר שבספר יש עיקבות,רישומים שקשורים עם ההיסטוריה שלו...ואולי של כל אחד מאיתנו.
דברים  פרק ל,ד  "... ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו ויראו ה" את כל הארץ...לזרעך אתננה הראיתיך בעינך ושמה לא תעבור
וימת  שם משה עבד יהוה בארץ מואב על פי יהוה.ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה."
יתכן שאני חש כמו משה שראה את הארץ מנגד ולא הצליח לראות את העם נכנס אליה ,פרידה לפני סיום הדרך.יתכן שאני הרגשתי בתוכי שהפעם לא תהיה יציאת מצרים,לא יהיה נס וגם  המורשת הפסיכואנאליטית עלולה להאבד.
אולי פרסמתי את הספר בעתוי  שנראה כל כך לא מתאים כי חשבתי שאחרי הכול, גם אצל העם וגם אצל היחיד, מופיעה בלית ברירה היתמות. אדם נשאר יתום בלי תביעה לאבא אומניפוטנטי, בלי תשובה לכל דבר וגם בלי היכולת למצוא את האמא המכילה והמקבלת ללא תנאי. בסך הכול על היצור האנושי להתמודד עם הסירוס ועם אי-השלמות.
חשבתי שהחיפוש הוא חיפוש של אמת היסטורית ואובייקטיבית, וחשבתי שהאמת הוא מעל כל נטיה לאומית אבל זו אמת מסוג אחר. זו אמת של תהליך של ויתורים ,השלמות וקבלת "עצמך את עצמך".  יתמות שקשה לעכל אותה כי לפעמים גם האילוזיות לא עוזרות.האמת ההיסטורית היא רישום בנפש,זאת לא אמת עובדתית אלא רישום אישי של ארועים קדמונים.
אפשר ללכת הלאה עם הכיוון הזה.
האב פה אוסר, מעניש נגד הסימביוזה וההתענגות המוחלטת. זהו איסור כפול. האב מעביר את המסר החברתי. אמנם זה לא שלו, אבל הוא הדמות המתווכת.
נדמה לי  שהמעניין בנקודה הספציפית הזאת בתורתו של לאקאן זה שהוא שחרר את הפונקציה מהאב הביולוגי המוליד והכליל אותה כפונקציה חברתית.. ברגע שלאקאן לקח את השפה כמשהו התמרתי והעברתי, הוא לקח את השפה שמדגימה לנו מהו האב. גם השפה מעבירה משהו שהוא לא שלה. היא גם מבוססת על מבנה, חוק וסדר.
דמות האב הפטריאכלי איבדה את נישקה. האב כפונקציה מופשטת.  במאה ה-21, בימינו, ישנה חברה שמתנהגת בלי אב מוליד או בלי סובייקט אבהי (כל הנטישות של אבות, או גירושין). אבל הפונקציה קיימת, כי האישה מתנהגת בתוך הסדר של השפה (מלחמות נפוליון, מלחמות 1,2 בכל אירופה) ומי שנשאר ב"לוע" האימהי לא מצליח להתעלות מהסירוס הפרוידאיני.
פונקצית האב קיימת: במבנה, בחוק, בהעברה ובמסירה ובתווך.
ואנחנו ותורתו של פרויד?
מכיוון שאנחנו קוראים אותו, אנחנו "הורגים" אותו קצת או בונים אותו אחרת, יש משהו של "רצח אב". לפעמים אזהרתו של ביון של לקרוא אותו ולשכוח, לעזוב אותו, עוזרת לדיאלקטיזציה בהתפתחות בין דבקות ופונדמנטליזם לבין יצירתיות.ביון מציע לקרוא את פרויד ואת כתביו ולשכוח אותם.השכחה מאפשרת הבנה עצמית גדולה יותר וכאשר הכתבים  ניקראים שוב,יכולה להתעורר בנו צמיחה נוספת של הבנה.זהו תהליך אינסופי של היזכרות ושכחה של הבנה ושכחה.הלשכוח שהוא מציע מאפשר למטפל(כמו במדרש)להמציא מחדש  את הפסיכואנאליזה עם כל  מטופל  כי כל סוביקט הוא סינגולארי..ה"לשכוח" מבקש מהמטפל להיזהר משימוש טכני,"מילוני"  שיגרום לו להמנע מלגעת בהתנסות עצמה .
שוב אונטוגניה ופילוגניה.
אולי פרויד פרסם את זה דוקא ב-1938, עם הידיעה שהוא הולך למות ואולי גם עם התחושה שהעם ייכחד, וגם חרדה שהפעם לא תהיה יציאת מצריים. לא תהיה כוח חיצוני שיוכל להוציא אותם מעבדות לחרות.
 הצורך ב"זר", אולי נוגע בקונפליקט שלו בקשר לשייכות המשפחתית ולשייכות לעם שלו. פרויד כיהודי משכיל,בן לתרבות האירופאית והגרמנית,המגלה פתאום ש"הוריו"אינם באמת הוריו ועליו לחפש את אביו האמיתי. כן יהודי? לא יהודי? אל נשכח שיש הרבה "זרים" בהיסטוריה המקראית. הזר משקף לך מה אתה, מי אתה ומה אתה לא. אתה מכיר את עצמך דרך האחר, דרך הזר. הזר שמוציא משאננות.
ולבסוף – משה הוא דמות מתווכת. אנחנו מדברים פה על מורשת מופשטת שעוברת מדור לדור. דמות מתווכת (שגם היא נהפכת לערטילאית כי לא ידוע מקום קבורתו). ונשאלת השאלה הספקולטיבית – מה קרה בתודעתו של פרויד שהיה צריך למחוק את שלושת האבות ולהתחיל עם משה האיש, הזר?!"גיליתי שמשה יצר את היהודים"
משה האיש הזר נבלע בתוך הנורמה וצריך זר חדש. אולי יש פונקציה של זר שכל פעם צריך למלא אותה. ה"זר" באקסוגמיה,בשוני בין עמים ותרבויות מאפשר את המשך ההוויה האנושית.
.הזר קיים אצל כל אחד מאיתנו.מטלטל ומאפשר חיפוש.קפקא מתאר בסיפור "שתיקת הסירנות" את המסע של אוליסס מול הסירנות,הוא אטם את אוזניו עם שאוה וקשר את עצמו לתורן בכדי לא לשמוע את שירתן אבל לסירנות היה כלי נשק חזק יותר מעצמת השירה שזו השתיקה.   כשאוליסס פגש את הסירנות הן השתתקו אולי כי סברו שנגד יריב ,אויב מתוחכם כמוהו רק השתיקה יעילה.אוליסס לא שמעה את שירתן ,הוא חשב שהן שרו ושהוא התגונן בפני שירתן. אלו היה מודע היה מחסל את הסירנות.הוא היה כל כך תכמן וערמומי שאפילו אילת הגורל לא יכלה לחדור לתוך חוויתו.
איך אנו מקשרים את הסיפור לעבודתנו? עלולים להיות מטופלים שממשיכים לשוט כשהם קשורים  בשרשראות וכשהם חרשים לשירה ולשקט של עצמם על מנת שלא ישמע ה"זר"  שבתוכם.
אנחנו כפסיכואנאליטיקאים  משתדלים ללוות אותם בחיפוש.מה שהולך לאיבוד כאשר אוליסס אינו שומע הוא קולו ה"זר" שלו שמונע ממנו  להקשיב לעצמו.

לפני ארבע שנים הייתי בביאנאלה בוונציה ובשער הכניסה לתערוכה  היו כתובים דבריו של ראש העיר  בהשראה של ז"אק דרידה בתאור על הכנסת אורחים,הכנסת הזר.

…The hostis,the stranger is sacred because of the difference in his identity and individuality from that of his host .The host is in turn a potential hostis.he always faces the possibility that he,too,will become a stranger, an itinerant who will require hospitality"
Massimo Cacciari