האינטר-סובייקטיבי והאינטרא-סובייקטיבי לאור זרמים בספרות הצרפתית – ג'יזל ורד
אין מקום בחיים בו מדברים כמו שמדברים באנליזה. אין מקום בו, המטפל לא נותן תרופות, לא עושה כלום ולא נותן שיעשו כלום, לפחות במישור הקונקרטי. עם זאת, מי שמתמסר לזה, ישיג יותר רוך וגמישות לגבי מה שפועל בתוכו ולמה שמפעיל אותו. ניתן לדמיין כדור נייר מקומט שצריך לפרוס לאט לאט כדי לקרוא את הפרטים ולהבין את המשמעות. אך להבדיל, צריך הרבה small talk והרבה heavy talk כדי ליצור קצת talking cure . הדיבור הזה, כדי שיהיה לו איזושהי השפעה על החיים ועל הגורל, צריך להיות דיבור מופנה, מופנה לאחר, אחר שמסכים להיות מושפע, אף שהדיבור המופנה, פונה גם מעבר לנוכחות של האחר הזה, האנליטיקאי.
במרחב זה של הטיפול בתוך הטרנספרנס, כי מדובר בטרנספרס כמובן, יש מפגש בין שניים מאחר ואין אנליזנט שמתמודד לבד עם חומרי הנפש ועיבודם. ישנם שניים שלא יודעים לאן הם הולכים, ובתנאי זה, המפגש מתרחש. מבין השניים הללו אפשר לקוות שלפחות אחד, האניטילקאי, יהיה בעל ייצוגים לא מודעים טובים או לפחות סבירים, ובעל נוירוזה ילדית מעובדת. אז, השאלה יכולה להיות, מול איזה אחר מתמקם המטופל במפגש האנליטי, מתי ואיך הוא פונה, עם מי הוא מנהל את השיח, ובלי מי, בסופו של דבר.
מקובל כעת לחשוב שאצל פרויד הדגש לא הושם מספיק על הקשר בין האנליקאי והאנליזנט, דבר שהתאוריות המודרניות השלימו. ההצעות , a la francaiseעל המושגים אינטר-סובייקטיביות ואינטרא-סובייקטיביות שאנסה לנסח ולמסור כאן, ישימו באור אחר קשר זה, לא כדי להמציא מחדש או להתווכח, אלא כדי להאיר זוית נוספת. למשל נשמע בפאנל זה, שהמושג אינטר-סובייקטיביות, בפסיכואנליזה הצרפתית, לוקח אותנו לכיוון לגמרי אחר מאשר בתפיסה האנגלו-סכסית.
ובכן, קצת תאוריה וקצת קליניקה, טעם צרפתי של וינייט פריזאי, טעם ישראלי של אנליזאנטית שלי ודיאלוג עם אילן ואתכם, הנה התכנית לשעה הקרובה:
הפסיכואנליזה הצרפתית בת זמננו, בתקופה האחרונה, נוטה לצאת מהסוליפסיזם הפרוידיאני. היא מציגה עמדה מקורית בעולם האנליטי, ובכך מדגישה את הדומיננטיות של הזוג: דחף-אובייקט (. (Green, 2002לא מדובר בבלעדיות של האחר על חשבון הדחף, כפי שהאסכולה ההתייחסותית והאינטר-סובייקטיבית מבליטה, אלא בתהליך דיאלקטי שבו הדחף מגלה את קיומו של האובייקט, שמטרתו לספקו, והאובייקט לעומתו, חושף את הדחף.
באופן זה, מתקיימת יחידה אחת היוצרת את התא הבסיסי של המנגנון הנפשי. מתוך הבנה זו, המצמידה כאמור, את הדחף והאובייקט בו זמנית, צומחת בפסיכואנליזה הצרפתית בת זמננו, הצעה לחיבור בין שתי הזירות, האינטר-סובייקטיבית והאינטרא-סובייקטיבית.
מכיוון שההתייחסות לחיבור הזירות מהווה נושא רחב מדי, בחרתי להתמקד בנקודה ספציפית, המוצגת ב-2006 על ידי לורן דנון בואלו, תלמידו המבריק של אנדרה גרין. דנון בואלו, בלשן ופסיכואנליטיקן, ממקם את המשחק הדיאלקטי בין שתי הזירות, בשיח דינאמי, שמקבל ביטוי בtalking cure ומבוסס על המושג של אנדרה גרין: ההעברה הכפולה (Double Transfert,1984).
אזכיר בקצרה את מושג ההעברה הכפולה של גרין, ההעברה אל האובייקט וההעברה אל הדיבור. ההעברה אל האובייקט כוונתה העברה לאובייקט-האנליטיקאי, השייכת לזרם האינטר-סובייקטיבי. במישור זה, המטפל נמצא במרכז הבמה רוב הזמן, ומהווה בד בבד הסיבה והכתובת של הדיבור, כלומר שבגללו (המטפל) מדברים, ואליו פונים. הפניה מתבטאת בעיקר בבקשות, תביעות, דרישות ושאלות ישירות, אשר חושפות בעוצמה מידע, ללא ידיעתו של המטופל, על ההיסטוריה שלו, תוך כדי שחזור של עברו, זה שהיה וזה שלא היה.
לעומת זאת, ההעברה אל הדיבור, משמעותה שכל אירוע השייך למישור הנפשי, התנועות, האפקטים, הפנטזיות, כולל החומרים הטרום-מילוליים, כל אלה מטרתם להיות מתורגמים למילים השייכות לעולם התוכן של הזרם האינטרא-סובייקטיבי. זרם זה מתייחס לאנליזנט, המחובר לנפש הפרטית שלו, הדיבור של האדם אל עצמו, כאשר האנליטיקאי משמש כמלווה ובודאי נשאר אובייקט של ההעברה, אבל של ההעברה באיכות פחות צפופה ופחות אדוקה. הפציינט נראה אז מבודד עם עצמו, שפתו מופנמת והוא מרשה לעצמו ללכת לאיבוד בתהליך מורכב של "גילוי וכיסוי" (ביאליק: גילוי וכיסוי בלשון 1915) ואסוציאציות יותר חופשיות.
כך שמענו שאנדרה גרין מתאר שני זרמים המתקיימים בתוך התהליך האנליטי. בתוך תהליך זה, התנועתיות המתמדת בין שתי הזירות הללו הינה בלתי נמנעת ויוצרת בעצם זירה אחת, טוען גרין. לפיו, זירה זו היא המנוע והמהות של הטיפול הפסיכואנליטי.
ההמשגה של "ההעברה הכפולה" מובילה את דנון בואלו להציג לפנינו זווית קלינית הקרובה יותר לשפה. בשיח האנליטי, הוא יוצר אבחנה חדשה בין דיבור קומפולסיבי לדיבור אסוציאטיבי, במסגרת המפגש בין שני הזרמים:
בזרם האינטר-סובייקטיבי, נחשף הדיבור הקומפולסיבי כפריקת מטען רגשי, חזרתי, המלווה בתביעות חוזרות ונשנות על ידי הפציינט, הפונה ומנסה לגייס את האנליטיקאי, לעיתים תוך כדי היאחזות חזקה בו ולעיתים תוך כדי התעלמות ממנו. כתוצאה מכך, בשלבים הרגרסיביים של האנליזה וכאשר החומרים הלא נוירוטיים צפים, עלולה להיווצר סערה רגשית, או קשה מכך, הטיפול עלול להתמוסס לתוך שיממון ממית. הדיבור הקומפולסיבי שאוחז כך במטפל, הופך לאמצעי המפעיל אותו תוך ניסיון להשפיע עליו ואף לשלוט בו. הפציינט משתמש במרחב הטיפולי כאילו היה המרחב היום-יומי שלו, מעוות את עקרון המציאות ומתעלם, התעלמות לא מודעת כמובן, מעצם זה שהוא שוכב על הספה. מכך אנו יכולים להסיק שהדיבור הקומפולסיבי שבו אין עבר ואין עתיד, הכל קורה כאן ועכשיו, הוא הערוץ הדומיננטי המשמש את הדחף הגולמי, דחף "ללא אמנות" (דנון בואלו), בסיטואציה האנליטית. הפניות הקומפולסיביות והמיואשות של האנליזנטים כגון: "את חייבת להרגיש בדיוק, אבל בדיוק, מה שאני חי, להתערבב איתי, אחרת הכל אבוד", או דוגמא נוספת של אחת מהפציינטיות שלי שהאשימה אותי: "במקום לעזור לי להיות זר פרחים פורח וחופשי, אני נעשית בונסאי, וזה, בגללך". פניות אלה המופיעות כאמור באופן קומפולסיבי, מתרחשות כאשר האנליזנט צריך לשחזר בכל מחיר, סיטואציה טראומטית כדי להיות משוכנע שהאנליטיקאי יהיה באמת מושפע ויבין את עומק מצוקתו. מיותר לומר שבזירה זו, האינטר-סובייקטיבית, בולטת באותם הזמנים העברה נגדית עוצמתית כתוצאה מכח הדיבור הקומפולסיבי, דיבור שמגייס באופן חזק מאוד את הרגשות של האנליטיקאי.
בהמשך,בהמשך הטיפול, כאשר עבודת הטרנספורמציה של האנליזה מתרחשת בהדרגתיות, במקרה הטוב, נהיה זהירים וצנועים,נוצר שינוי בזכות עבודת העיבוד, החיבור והסימבוליזציה.
כך מופיעה המרת הדיבור הקומפולסיבי המשועבד למטפל, לדיבור אסוציאטיבי הפונה אל עצמו, כלומר, פנימה למחוזות האינטרא-סובייקטיביות. כתוצאה מכך נולד הדיבור "המאושר", המטיב (La parole heureuse), מחובר למשמעות, לאפקטים ולייצוגים, המבטא חשיבה סובייקטיבית ורפלקסיבית . ברור שהאובייקט-אנאליטיקאי המלווה נשאר היעד בתוך ההעברה, אבל כשותף לשיח ולא ככתובת לתביעה. אז, תופיע גמישות בין הזירות, ובעזרת האומנות של האנליטיקאי, התמרה זו תתחזק. משחק מקדים, לפעמים ארוך מאוד, להמשך התהליך כאנליזה עצמית ? אולי!
על כל פנים, ניתן לומר שמתקיים פה רצף של משחק אסוציאטיבי ויצירתי בין הרגעים האינטרא-סובייקטיבים והאינטר-סובייקטיבים. למשל, האינטונאציה,זאות דוגמה, המהווה אינדיקאטור לאיזון בין שני הזרמים, בא לידי ביטוי בשינוי בעוצמות הקול. קול צורם, עצבני וגבוה או שתיקה רועמת, המגלמים תביעה, לעומת קול נמוך, שקט, רגוע יותר, פנימי, המרוכז סביב עצמו. ברגעים אלו הפציינט מרגיש מלווה בנוכחותו החיה,הרגישה אך השקטה של האנליטיקאי ובזמן זה הוא עשוי להגיע להבנות, הבניות ופרושים משלו, בשונה מהקונפרונטציות עם המטפל.
לפני שאתן וינייטות קליניות, היתי רוצה להזכיר שלא מדובר בדיכוטומיה אלא בשזירה מתמדת, עם תקופות פחות או יותר ארוכות של דיבור קומפולסיבי ואסוציאטיבי.הדיבורים השזורים האלה, לפעמים מתרחשים אפילו באותה שעה טיפולית, עם תנועות בכאן ועכשיו, שם ואז.
בהמשך, לאט לאט באמצעות עבודת האנליזה, תיחלש האחיזה של האובייקט על הבמה האינטר-סובייקטיבית (a la francaise) . שחרור יופיע ביחס לאובייקט, שחרור אף פעם לא טוטאלי, ועבודה חופשית יותר תופיע בנוכחות האנליטיקאי על הבמה האינטרא-סובייקטית. משמע שהליבידו יהפוך להיות יותר גמיש, פחות דביק בקשר לאובייקט, מבלי שיתווה מונולוג סטרילי אוטואירוטי, הגנתי.
כעת נעבור לוינייט קצר של פצייינטית שלי ואנסה לתאר תקופה עוצמתית של אנליזה, תקופה הקשורה בעיקר לזירה האינטר-סובייקטיבית ולדיבור הקומפולסיבי. פלורה, אישה צעירה בת 40, נשואה, אם לארבעה, בעלת מקצוע חופשי, פונה לתרפיה כי היא מרגישה "אישה קפואה", שלא מרגישה. הכל בסדר סך הכל,היא אומרת, אבל יש תמיד אבל: היא הייתה רוצה להרגיש יותר אבל לא יותר מידי, היא הייתה רוצה להנות יותר אבל בלי יותר מידי שינויים, "לצאת מהקפאון אבל לא להתמוסס ,במילותיה, בשמש של האנליזה. באותה פגישה היא אומרת "יחד עם האדישות שאני מרגישה בדרך כלל, לקראת הגיוס של בני (תקופה של האינתיפאדה) אני פוגשת בפעם ראשונה חרדה בלתי נסבלת שנגדה אני מתמרדת. אני לא רוצה להרגיש כי להרגיש זה לסבול וזה חסר טעם, אבל (שוב אבל) אני רוצה בכל זאת לרטוט מבפנים". האנליזה נמשכה במשך השנה הראשונה במה שהייתי מכנה "שקט אסוציאטיבי" עם דיבורים "מאושרים" בזירה נוירוטית בנאלית. יום אחד, ללא שום התראה מראש מגיעה פלורה לפגישה מוזנחת מאוד, פרועת שיער, עם עיניים אדומות מבכי. היא, שבדרך כלל כל כך מוקפדת בבגדיה הכחולים כהים,קצת דומהה לתלמידה הלומדת בבית ספר פרטי, קטולי, נראת כמי שיוצאת מסיוט. אני נבהלת, וחושבת מיידית על בנה החייל... אבל לא... פלורה רק קנתה... דירה! קנייה זו לטענתה הייתה קטסטרופה כלכלית, טרנסאקציה נדלנית אומללה שלדבריה הייתי צריכה אני, לנבא. למרות שמדובר בתחושת כשלון לא נעימה בחיי היום-יום שלה, הפער שנוצר בהוויתה גרם לדקומפנסציה מאוד עמוקה. אותו גרגר חול בחייה, במקום ליצור פנינה, יצר חריקה במנגנון הנפשי שלה. היא נתקפה זעם ואלימות בלתי צפויים ומאז בלתה שעות של אנליזה בלהאשים אותי. היא, שהתלוננה תמיד שהיא לא מרגישה כלום על הספה, האשימה אותי ואת האנליזה הדפוקה שלי בכל הטעויות והכשלונות שלה. כל האנרגיה הנפשית שלה הייתה מושקעת בקשר איתי ומכוונת לאישיות שלי באופן ממש כפיאתי. היא הייתה צריכה להוכיח לי בכל מחיר שבמקום לעזור לה לחשוב כמו אשת עסקים, אחת מהפנטזיות הסודיות שלה, הובלתי אותה לחשוב לפי דקדוק פנימי ולא לפי קריטריונים קרים ולוגיים שהיו עוזרים לה יותר בחיים. ההעברה נראת רחוקה מלהיות מטאפורה, הדיבור היה רחוק מלהיות דיבור אל עצמה, מה שגרם לי בההעברה נגדית, כאנליטיקאית מתחילה, להרגיש חסרת ערך לחלוטין. היא חווה כשלון זה כהתמוטטות נרקסיסטית טוטאלית, כאשר עוברת מגלים טוקסיים לעברי, לשקט קטטוני. עם זאת בהמשך עשינו עבודה באיזה קטסטרופה מדובר, באילו טרנסאקציות מדובר ולאיזה כישלון כלכלי מוקדם שבר זה, היה קשור. לאט לאט תוך כדי שחזור, הופיעו זכרונות, חלומות וחומרים מוקדמים הקשורים לעליה מאוד טראומטית בגיל צעיר, גם במישור הפיננסי, וכמו כן, קילקולים "כלכליים" של אם צעירה, לשם שינוי לא "אם מתה", אך אם חיה מדי, יוצאת, מבלה ולא "מושקעת" בפעוטה.
עכשיו,נעזוב את הבמה המקומית ונפנה לוינייט הפריזאי, המסופר על-ידי דנון בואלו אשר ממחיש דוגמא של דיבור אסוציאטיבי בתוך הזרם האינטרא-סובייקטיבי. מדובר בפגישה אנליטית עם פציינטית, שבסך הכל מרגישה די טוב, ובעלת נוירוזה שהיינו רוצים לקבל יותר כמותה. המצוקה הסימפטומטית שלה התבטאה בקושי לעשות בחירות ולסיים את שהתחילה במישור המקצועי. לא אפרט על ההיסטוריה שלה מכיוון שהייתי רוצה לעקוב אחר ייצוג מילה ברגע נתון של הטיפול באמצע השנה הרביעית של האנליזה. ייצוג המילה נובע מאחת האינטרוונציות ולא חושף תוכן שהפציינטית לא ידעה עליו קודם, אבל בזכות הקונטקסט נוצרת משמעות המאפשרת במשך כמה פגישות לארגן תנועה. תנועה זו ממחישה את החיבורים שנוצרים כאשר הדיבור ממוקם יותר על הבמה האסוציאטיבית, בליווי מינימלי של המטפל.
"באותו יום ז'אן מגיעה ואומרת שממש לא מתחשק לה לבוא, שמימהלה, היא לא אומרת כלום מזה הרבה זמן, ושמתחיל להישבר לה. לאחר זמן מה, של שקט רוטן מיצידה, היא מספרת לי חלום: היא מופיעה על הבמה כזמרת והוריה באולם. הם צוחקים והיא כועסת עליהם כי היא לא קיבלה מהם מתנה. כנראה שחזרו מנסיעה מבלי להביא לה מתנה, למרות שבילדותה זה מעולם לא קרה. והיא ממשיכה באסוציאציות. "אני חושבת שבזמן האחרון הורי עושים יותר מידי חיים, מאז הפרישה הם קמים מאוחר ולא עוזרים לי. אבי למשל, במקום לעשות שיעורים עם בני עושה רק מה שמתחשק לו, ולאחר מכן שניהם צופים בטלויזיה. כאשר אני הולכת לאכול אצלם, אמי נותנת לי לאכול מה שיש. הם עושים חיים ומצפצפים על היתר." אז אומר המטפל "זאת אמא שלך שעושה אמבטיה עכשיו עם אבא שלך". התערבות זו היא רמז לscreen memory בו הם דנו הרבה: הפציינטית, תוך כדי דיבור אסוצאטיבי, נזכרת באמבטיות שהיא הייתה עושה עם אבא שלה, כשיום אחד באופן פתאומי נקטעה המסורת בטענה שהיא נעשתה גדולה מידי. במשך האנליזה הזכרון הזה הוקפא במקצת והפך למטבע לשון. היא שותקת לאחר הערה זו וממשיכה בשרשרת האסוציאציות: "זה מצחיק מה שאתה אומר". שקט. "אבל בעצם יש המשך לחלום שלי. אמא שלי צועקת ואומרת שאבא שלי עשה לי דברים כשהייתי קטנה. שהיה אביוס מיני. ותוך כדי שהיא צועקת בחלום, אבא שלי אומר שזה לא נורא ושלמעשה לא קרה כלום. אז אני מתעוררת ומבינה שבאמת לא קרה כלום וזאת הייתה רק המשאלה שלי והתשוקה שלי. למעשה הייתי עסוקה בזה כל הילדות שלי, בייחוד כשפורסם הסיפור על הבת של איוו מונטנט, שהאשימה בכך את אביה, וסביב זה חשבתי כך. מונטנט היה גברי וסדוקטיבי, כמו אבא שלי..." מבלי לשים לב המטפל אומר"la virilite montante de votre pere?:, הגבריות הזקופה של אביך?... שוב שקט. אז היא ממשיכה, ואומרת: "זה באמת היה מאוד קשה להרגיש דברים טובים לאבא שלי כי אמא שלי לא סבלה את זה. עכשיו אני מבינה את זה באנליזה ומקווה שזה יתפתח. אני צריכה להחזיר דברים למשבצות שלהם."
רואים בדוגמא זו, פשוטה ושכיחה יחסית, נגיד לא דרמטית כמו הרבה דוגמאות שיש לנו בקליניקות שלנו, איך ייצוג המילה ששומעים משמש כגשר בין הייצוגים הלא מודעים. בביטוי "גבריות זקופה", זה כנראה מה שקרה. מדיבור אסוציאטיבי לדיבור אסוציאטיבי גשרים נוצרים, המשמעות מופיעה בעבודה, אף פעם לא רק, אבל בעיקר בעבודה אינטרא-סובייקטיבית.
על מנת לא להישאר בתוך הדואליות של מצבים אלה, של שני המישורים הללו, עמדה דיכוטומית מאוד לא נאמנה לחשיבה הפסיכואנליטית הצרפתית, ארצה להתייחס להופעת הדיבור הנוסטלגי. דיבור זה מהווה זרם שלישי, שאני מכנה "הזרם של הדיבור הנוסטלגי" , סיום אפשרי לאנליזה.
כעת, לקראת סיום, נתייחס לזמן שלישי זה, הזמן של הפרידה ושל הנוסטלגיה. הדימוי שעולה בעיני רוחי, ומספר על תהליך האנליזה, הוא המשפט היפה של המשורר Aragon; "ce qu'il faut de sanglots pour un air de guitare" , כמה יבבות צריך כדי ליצור נגינה של גיטרה.
ובהקשר הזה, נחזור לדיבור של פלורה, הפעם דיבור נוסטלגי. היא מספרת לי כמה שנים מאוחר יותר על הדימויים שעולים בראשה בסוף האנליזה. נזכיר שאחת מהמטאפורות של תחילה האנליזה הייתה "אני זר פרחים צפוף, קטן, אני רוצה להפוך להיות זר פרחים פראי וחופשי ואני כה פוחדת להפוך לבונסאי". ובסוף האנליזה היא אומרת: "אני מבינה עכשיו שלאו דווקא אהיה זר הפרחים הפראי הזה, זה לא אני, ובסופו של דבר הבונסאי הוא לא רק עץ מיניאטורי. נכון, הוא אף פעם לא יהפוך להיות גדול ופראי, יש לו את המגבלות שלו, אבל אני יכולה להגיד שלמרות זאת יש בו הרבה תכונות יפות, והוא ימשיך לחיות חיים ארוכים. זה מזכיר לי שכאשר הייתי קטנה נפרדתי מהדקלים הגדולים של ארץ מולדתי. כאשר עשיתי עליה, כדי להמשיך לחוש אותם, נהגתי לקטוף ענף של דקל אותו הייתי תוקעת במגירה של השולחן שלי, מתיישבת מתחתיו וממציאה סיפורים בשל הגעגועים. עכשיו אמשיך בלעדייך, אשב ליד הבונסאי שלי, אחשוב ואחלום, ומי יודע אולי אכתוב. מיותר לציין איזה מתנה פלורה הביאה לי ביום האחרון של הטיפול, עם הוראות השקייה כדי שהוא ימשיך לחיות הרבה הרבה שנים.
אני מקווה שהבנו כיצד הדיבור הקומפולסיבי, האסוציאטיבי והנוסטלגי של הפציינט, שכמובן לעולם לא יעלם לגמרי, שזור בתוך הרגעים המשותפים שחולקים האנליטיקאי והאנליזנט. אלה מזכירים לנו שלקראת סוף הטיפול, דיבור נוסטלגי בהכרח מופיע כאשר צריך לוותר על העבודה בשניים, המשחק בשניים, השרבוט בשניים(squiggle verbal). כאשר הזמן של ההעברה של ההעברה מופיע הוא מלווה בעצב מסוים. אנו מקווים, שכוח הדיבור האסוציאטיבי יחליש את החזרתיות וינצח, במקצת לפחות, את הגורל של האנליזנט. הוא יצטרך לתת מקום לאבל של ההקשבה האוקיאנית של האנליטיקאי וכפי ש Valabrega מנסח "סוף האנליזה הוא ההעברה של ההעברה האנליטית אל עבר מרכזי עניין, יצירות ואובייקטים חדשים... לא מבטלים את ההעברות, גם לא את הדחפים, גם לא את הלא מודע, מאפשרים להם מסלולים, חיבורים, הפעלות ויצירות חדשות".
הסיום הזה מוביל להקשבה שמארגנת את הבקשה של הפציינט, אך אף פעם לא עונה לה באמת. בסופו של התהליך, הזוג האנליטי ילמד לקבל את הכאב שבחסרונו של האובייקט הלא מספק, אובייקט הדחף, זה לצד זה ("cote a cote") ,ובלי מתח רב, בשקט יחסי, יגיע הזמן שתיוולד אפשרות של פרידה. בשלב זה, הסובייקט מסכים להפוך להיות קהל של עצמו תוך כדי התאבלות כואבת על ההקשבה של האחר. בצעדים איטיים, הוא נפרד מהשיח האנליטי, בתקווה שתתפתח לפניו הנאה של אנליזה עצמית אינסופית.
Gisele Vered