הקולאז' המשולש: שילוב פרספקטיבות תיאורטיות זרות בעבודה קלינית

הקולאז' המשולש: שילוב פרספקטיבות תיאורטיות זרות בעבודה קלינית / עמנואל עמרמי

 הייתי רוצה לפתוח את הרצאתי בציטוט, אבל לאו דווקא ממקור ספרותי או פסיכואנליטי. במקרה זה הייתי מעדיף שהשומע ימצא את עצמו לרגע קט משתתף במיצג של אמנות חזותית עכשווית או מקשיב לקטע מתוך אופרה אלקטרונית עם שילובים מוזרים ומפתיעים של אלמנטים שזיקתם ההדדית לחלוטין אינה מובנת מאליה. כמו כל ציטוט, גם הציטוט הזה היה נועד לאפשר לשומע לחוש את הרקע שממנו ייאמרו הדברים. ציטוט חווייתי כזה היה יכול לשמש דימוי של אוריינטציה תיאורטית שאני זקוק לה בעולמנו הגדוש והתזזיתי. בכל מקום פוגשים תרכובות שרק אתמול נראו מוזרות וחסרות טעם: אף אחד לא נרתע היום ממַנה של פלאפל גבינות עיזים צרפתיות ברוטב טריאקי או יצירה לצ'לו, סיטר הודי ורעשים אלקטרוניים מסונתזים. בהרצאה זאת אני הולך להציג מין שילוב מוזר שכזה בתוך התחום השמרני למדי שלנו. אטען בהמשך כי בעידננו אין זה אלא טבעי לשאוף לאיכות של קולאז' בבניית תשתית תיאורטית.
    האוריינטציה הקלינית אותה ברצוני להציג מתבססת על שילוב, בלתי אפשרי לכאורה, של שלוש פרספקטיבות תיאורטיות רחוקות זו מזו:
1) פרספקטיבה של תיאוריה לאקאניאנית,
2) תיאורטיזציה של המעשה הטיפולי אצל ביון
3) גישה טיפולית של הזרם ההתייחסותי.
אנסה להראות כיצד השילוב של שלושתן התאפשר באנליזה שערכתי במסגרת הכשרתי במכון, ומה בו היה חיוני ופורה. כמובן לא מדובר במיזוג רבתי של פרספקטיבות תיאורטיות בשלמותן, אלא בשימוש באספקטים מסוימים שלהן: ההיבטים המעניינים אותי בגבולות הבנתי ושימושי בהם. תחילה אנסה לתאר את הצדדים והדגשים החשובים לי בכל אחת מהפרספקטיבות הללו.
1. ה"משנה" הלאקאניאנית:  אני מעדיף את המילה "משנה" הנושאת קונוטציות של למידה ופרשנות  של מקור קדום, כי במידה רבה עבורי עבודתו של לאקאן, עם ועל אף מקוריותה האקסטרווגאנטית, חשובה בראש ובראשונה בזכות הניסיון העיקש להבין לעומק את הגילויים שפרויד עשה ואת היסודות שעליהם פסיכואנליזה נבנתה. לאקאן קיבל מפרויד ללא עוררין את העיקרון שעל האנליטיקאי להיות מכוון תמיד אל הלא מודע, גם אם הבנתו של לאקאן את המושג הזה שונה מזו של פרויד. החיפוש אחר גילויים ופריצות של הלא מודע והניסיון לתת להם ביטוי מילולי מודע – מה שמאפיין את ניתוח החלומות ופליטות הפה אצל פרויד - משתלב אצל לאקאן עם תפיסת מבנה השפה כרשת ייצוגים או שרשראות מסמנים המחליפים והמייצגים זה את זה. מכאן הוא מסיק חפיפה סטרוקטוראלית בין השפה והלא מודע או, בלשונו: "הלא מודע מובנה כשפה". לכן, כשהמטופל מדבר, לדעתו של לאקאן "זה" (דהיינו הסתמי, האִיד) מדבר מתוך גרונו, כלומר דיבורו של המטופל הנו למעשה פליטת פה אחת גדולה ומתמשכת המתאווה לפירוש מתמיד. בתהליך זה מעשה הדיבור של האנליזנט הולך והופך למעשה הפירוש - ומתלכד עמו. כתוצאה מכך, הפונקציה של השמעת פירושים מילוליים עוברת יותר ויותר לצד המטופל, כשהמטפל, בעצם נוכחותו ואיוויו, כלומר השתוקקותו אל הדיבור של המטופל, מחולל מעין שדה גרוויטציוני שבתוכו נוצרת תנועת הדיבור שדרכה הלא מודע נושא את דברו.
    התנועה אינה יכולה להיווצר במקום של איזון ורוויה. כדי להיוולד, האיווי זקוק לחסר, לאי סיפוק ואי ידיעה, לממד של הנגטיבי, ומכאן הדגש שלאקאן שם על העדר הבנה, על אחרות וזרות. שהרי הלא מודע, מעצם הגדרתו כבלתי ניתן לידיעה, מהווה את הצד האחר, ה"סטרא אחרא" של ההוויה, את הזרות הרדיקלית. לפיכך, "להיות מכוון אל הלא מודע" פירושו שהאנליטיקאי מראש דן את עצמו למסע אל עבר מה שלעולם יחמוק מידיו ובינתו.
2. הצדדים החשובים עבורי בפרספקטיבה של ביון קשורים בתיאוריות שהוא פיתח בדבר הבנייה הדרגתית של חומרי הנפש החל ממצבים פרה-מנטאליים ועד לקונסטרוקציות רוחניות מורכבות, כאשר המעשה הטיפולי משול לפעולת מערכת העיכול המעבדת חומרי מזון. מטפורה זו מציגה את המטפל כמיכל שבתוכו החוויות הבלתי ניתנות לעיכול של המטופל עוברות התמרה והופכות לחומרים שניתן להשתמש בהם ללמידה והבנה רגשית. ניתן להסיק מכך שעל מנת לתצפת על עולמו הפנימי של המטופל יש לערוך מעקב אחר עולמו הפנימי של המטפל. בפרדיגמה זו המטופל והמטפל יוצרים מערכת כלים שלובים שבה החומרים הנפשיים מתנועעים בין שתי המערכות הנפשיות. המטפל מתבונן בנפש של עצמו כבמעין ראי או מסך שעליו מוקרן עולמו של המטופל. ההקרנה בדרך כלל מעוותת את המקור ומצריכה עבודת שחזור או תרגום, אך בכל זאת היא הקשר הישיר אל המטופל.
3. הגישה ההתייחסותית מאפשרת התנהלות יותר חופשית, שיתופית ופלורליסטית המוליכה למה שהייתי מכנה "דמוקרטיזציה של הסטינג הטיפולי": נטרול סמכותיות היררכית של המטפל (מבלי לבטל את הסמכות שלו), הפיכת שני המשתתפים לשותפים מלאי זכויות, אם כי בעלי תפקידים שונים, שקיפות רבה יותר לגבי המטפל. המטפל ההתייחסותי אינו מחזיק באמת מונוליתית ע"מ להקנותה לפציינט שלו, הוא פועל מתוך הכרה מלאה בחלקיות הבנותיו והערכה לסובייקטיביות האחרת שאתה הוא הולך לחלוק מסע משותף. הוא מניח מראש כי למטופלו יש יכולת להשפיע עליו ואף לגרום לו שינויים פנימיים, היות ושניהם נמצאים במרחב של השתנות הדדית.
     מה שנראה לי מעניין בשילובן של שלוש הפרספקטיבות האמורות הוא שמלבד האלמנטים המשותפים לפסיכואנליזה באופן כללי, אין כמדומני מאפיין כלשהו היכול לאחד ולייחד את כל שלושתן. מצד שני, ניתן לראות כיצד כל שתיים מהן יוצרות התחברות זוגית כנגד פרספקטיבה שלישית הנותרת בחוץ. האמת היא שזהו אחד המאפיינים הבסיסיים של התופעה המוכרת בספרות בעשורים האחרונים בשם "טריאנגולציה": התארגנות במבנה המשולש כולל דינאמיקה של התחברות שני קודקודים אל מול השלישי. כך, למשל, גם אצל לאקאן וגם אצל ביון קיימת הקפדה על סמכותיות המטפל ועל ריחוק מסוים מהמטופל, וזאת בניגוד לגישה ההתייחסותית השואפת להגמשת גינונים ולנטרול היררכיות. לאקאן והתייחסותיים יוצרים זוג המאופיין בספקנות פוסט-מודרנית לגבי האפשרות והצורך להגיע למהות האמיתית שמאחורי התופעות. הם מניחים, כל אחד מטעמו, כי אמיתות משתנות בהקשר לקונטקסט ואינן קיימות באופן עצמאי (Stern, 1983; Lacan, 1973), ואילו ביון נראה כמי שמחזיק בעמדה קאנטיאנית יותר המאמינה בקיום האמת שמעבר. ההתייחסותיים וביון יוצרים זוג המנוגד ללאקאן בעצם העדפת יחסי אובייקט על פני הדחף, ובמידה רבה בראיית היחסים דרך הפריזמה אם-תינוק. ההתרשמות היא כי מתקיים בין הקטבים התיאורטיים האלה משחק פוליטי של התחברויות והדחות היוצר מתח דינאמי מתמיד.
     כיצד משולש הפרספקטיבות המוזר הזה הפך להיות יעיל עבורי ? אני חושב שיש בו שילוב של סתירות, הסכמות והשלמות הדדיות הממלא את הצורך בגיבוי תיאורטי יחסית כוללני שאף תיאוריה בנפרד אינה יכולה לספק. אנסה להדגים זאת עם תיאור כמה קטעים מתוך האנליזה:
    המטופלת, Y, בת 27, ראתה את חייה ככישלון ואת עצמה כחסרת כישרונות ויכולות: "אף פעם לא הצטיינתי, לא פיתחו אותי". סיפרה מתוך מצוקה רבה שמתביישת בבינוניות שלה, מקנאה בכישורים של אחרים ופוחדת לקחת מקום ולהשמיע את קולה מולם. אני מצדי חשתי כי חרף תחושות קשות אלה יש בה חיוניות, יכולת ורבלית וגם מיומנויות חברתיות לא מבוטלות.
    האמנתי ברוח הגישה הלאקאניאנית כי משימתי העיקרית היא ליצור סביבה ותנאים שבהם הדיבור שלה יהיה במרכז, כאשר אני מצדי אתבונן התבוננות ביוניאנית בחומרים העולים בתוכי לנוכח זרימת הדיבור שלה, וברוח התייחסותית, באווירה של פתיחות ושוויוניות, אשתף אותה בתחושותיי לגבי אמירותיה, תוך שדבריי ייאמרו לא כקביעות אוטוריטאריות אלא כהשערות ותהיות, מה שיעניק לה תחושה של נוחות ויאפשר חופש ויצירתיות בתוך האנליזה.
   ברצוני להבהיר את הייחודיות הלאקאניאנית בהקשר זה. שהרי מכל פרספקטיבה, Y הייתה זקוקה להעמדה במרכז. אולם אצל לאקאן הדגש הוא על מרכזיות הדיבור כמעשה רב-ממדי, אינטראקטיבי ואינטר-סובייקטיבי (גם אם זהו דיבורו של איש אחד עם עצמו). בתוך התרחשות הדיבור מתהווה הסובייקט שלעולם נותר חצוי בין מה שהוא אמר למה שהתאווה לומר, ועצם החצייה יוצרת חסר, השתוקקות להמשך והיקסמות ממשהו "אחר" וזר הנקרא בפרוידיאנית "הלא מודע". הדגש אצל לאקאן, כפי שאתם רואים, על סקרנות, חידתיות ותשוקה, ופחות על חום ואהבה הוריים המספקים חיזוק והעצמה לנפשו של המטופל.
     מצד שני, כשמקשיבים ל- Y מהזווית ההתייחסותית, ניתן לחוש מיד בחסכים הוריים. היא סיפרה שתמיד התביישה בהוריה, במיוחד באביה שתואר כאיש חולני וקשה: "קשה לדבר אתו, מהר מאבד סבלנות, הדם עולה לו לראש. יש לו אלימות, גם מילולית, הוא גזען", אך גם אמה תוארה כלא קשובה לצרכיה: "לא חושבת שאימא שלי אמרה אי פעם שאני כשרונית, או שהייתה גאה בי.  רדפה אותי שאכין שיעורים. תמיד הייתה צועקת, שואגת, תמיד היו צעקות וריבים".
     יחד עם זאת, או אולי עקב כך, באינטראקציה אתי שמרה Y מרחק וכשניסיתי בזהירות להביע תמיכה או חום, הייתה חשדנית והודפת ניסיונות אלה כביטויים של קלישאות פסיכולוגיסטיות מזויפות. מצד שני, היא לא חשה בנוח במרכז הבמה, אמרה: "לא נוח לי, כמו בבגדים שכולם מסתכלים. ממש חשוף". הרגישה שהדיבור שלה שטחי ופטפטני, התביישה בו. כבר בפגישות הראשונות החלה להיתקל בלאקונות של שתיקות פתאומיות שנחוו כמעין התקפי פאניקה בזעיר אנפין.  הגוון של בְעתה שהתלווה אליהן העלה בי מחשבות על אפלה מבהילה מתחת לפני הדיבור המוחצן, על חרדה פנימית ושיתוק חיצוני, וצצה בראשי אסוציאציה מיידית עם ניקוי ארובות וריפוי בדיבור, אנה או' ו"מחקרים בהיסטריה". גם ההיזכרות הזאת בצמד ברויר-פרויד מפנה אותי אל לאקאן המוקדם ואל מה שהוגדר אצלו "החזרה אל פרויד", הניסיון להמשיג מחדש את המפגש האנליטי כהתרחשות שבמהלכה נאבק הפציינט לתת מלים לחוויות האילמות והלא ניתנות להבעה הקבורות בתוכו. הנה אפוא כמה רגעים מתוך החודשים הראשונים עם Y:
  היא מתחילה לספר משהו ונתקעת. אומרת בהיסוס: "שאלתי את עצמי אם רק אני מדברת..." ושוב משתתקת. תוך רגע השקט הופך להיות כבד, מאיים. תקתוק השעון הקטן רועם באוזניי. אני חש צורך כמעט פיזי להיחלץ לעזרתה, לומר משהו שישתיק את השקט, אבל יודע שעלי לא לקלקל לה את המפגש המשותף שלנו עם השתיקה וגם לתת לה לנסות להגיד את ההתנסות... היא לוחשת: "אין לי פתאום מה להגיד... מלחיץ קצת. מזכיר קצת את המצב בקבוצה, בפני 14 איש".
     הרגשתי כמה חשוב לאפשר לה למלל את החוויות האילמות האלה. ביקשתי שתדבר אותן, שתנסה לעשות מאמץ לשתף אותי בהן. היא לא מיד הבינה מה בעצם אני מבקש – היה לה קל לדבר על אירועי היומיום או עובדות העבר, אך היא לא ממש ידעה כיצד ניתן להגיד משהו על תחושות עמומות או דימויים או מחשבות שעוד לא ברורות לה עצמה. עצירות בזרימת הדיבור היוו מבחינתה עדויות שהיא "טיפשה, אפס, עכבר מפוחד ועלוב". כמעט בכל פגישה הייתה מגיעה לרגעים מתסכלים של "אין לי על מה לדבר": "אין לי מה להגיד. מפחדת שייצא שאני ריקה מתוכן. גם בלימודים – קיבלתי ציונים כאלה בינוניים. אולי זה לא מתאים לי, אולי אני אדם פשוט. יותר מתאים לי להיות פקידה – לענות לטלפונים ולתייק משהו, וזהו.  ...  " אני חלושה, נבולה, משהו נמוך".
    כאשר לאחר כמה חודשי אנליזה היא הצליחה למצוא עבודה במקצוע, גם שם, בישיבות הצוות, הפכה השתיקה להתנסות של סבל נוראי: "כולם רואים שאני משותקת. שאני פוחדת להגיד, שאני קטנה, טיפשה. שפשוט אין לי להגיד שום דבר משלי, שום דבר מעניין או מחדש, או מקצועי.  ואני בטוחה, זה לא פרנויה, שהם כולם רואים, ובטח גם מדברים מאחורי גבי". וגם אצלנו, תוך כמה חודשים נוצר מין דפוס קבוע: לקראת סוף פגישה,לאחר שהיא מסיימת לספר על אירועי היומיום, הדיבור שלה מפרפר, מהבהב וכבה, ואנחנו מחליקים אל תוך שקט מעיק ומיוסר. לבסוף היא אומרת משהו מתוך ייאוש שקט:  מרגישה חוסר נינוחות, חוסר סבלנות: צריכה לדבר. אין לי כוח, בא לי לחזור הביתה, לראות סרט ולהירדם.
אני:   אולי רק תנסי להגיד יותר על התחושה הזאת של חוסר נינוחות?
היא:   כן, מרגישה לא נוח כזה… אוףףף... ומשתתקת שוב.
כבר בדוגמיות קטנות אלה ניתן לראות את חיכוכי הגישות התיאורטיות המזינות אותי. ההמתנה הדוממת לדברו של המטופל מבחינתי נקשרת ללאקאן ולביון שלא נרתעו מלתסכל את המטופל. לאקאן האמין שכך נוצרת הזדמנות להיחשף לחידתיות האקט האנליטי, מה שיצית את התשוקה המניעה את הטיפול. אצל לאקאן המאוחר זהו גם מפגש עם הממשי אשר בלעדיו לא יחול שינוי בממשות הסימפטום. בעיניי "הממשי" של לאקאן קרוב ל-O של ביון, בעיקר כשביון מגדיר את ה-O כחוויה מיידית הלא ניתנת להבעה אלא לאחר הליך של טראנספורמציות (Bion, 1965) – כך גם הממשי של לאקאן חומק תמיד מהסדר הסמלי ומוגדר ה"בלתי אפשרי" (Lacan, 1964), כלומר בלתי אפשרי לחושבו, לדמיינו ולאמרו כפי שהוא. הממשי הזה, ה-O הזה, זאת תמצית פנימית של ההתנסות האילמת ברגעי השתיקה העוברות על שנינו. מהן המלים שיכולות להעז לבטא אותה: חרדה? אימה? מתח ארוטי? כעס, תסכול? כמה כל המלים האלה אימפוטנטיות ורחוקות מלהביע מה שבאמת קורה שם! אבל דווקא בגלל שזה כל כך בלתי אפשרי, אני יושב ומצפה בדריכות למוצא פיה, לניסיון ההרואי והאבוד מראש לדחוס את הממשי או ה-O הטוטלי הזה לתבניות קטנות וצפופות של מלים-מסמנים של השפה. מסע דון-קישוטי כל הפסיכואנליזה הזאת! אבל בדיוק זה מה שמעניק לה את הכוח והלגיטימיות הייחודית שלה מבחינתו של לאקאן. הלהט הדון-קישוטי, התשוקה הלא מודעת, זה מה שהמטפל אמור להפיח במטופלו כשהוא "עושה את עצמו סיבה לאיווי האנליזנד" (Lacan, 1969). הניסוח הזה חשוב ורלוונטי עבורי, כי כאן, אצלנו, במילותיה של Y ובשתיקותיה, אני חש בבירור כמה האיווי, התשוקה שלה להבעה, להופעה, להוויה - מסורסת, כבולה, כלואה ולא מעזה לקום ולומר את עצמה. אבל בניגוד ללאקאן שהיה מנסה לחולל איווי באמצעים אשר בעיניי גובלים בבוטות וסמכותיות יתר – חיתוכי פגישות ואמירות חידתיות ללא פשר – אני מעדיף לעודד אותה להגיד את תחושותיה ברגעי השתיקה ובו בזמן לדמיין, לחוש, לנחש את חוויותיה, להקשיב לשתיקה בדריכות, להאזין למשהו בלתי נשמע שהיא יוצרת בי. זהו בעיניי כבר החלק הביוניאני: הקשבה לחומרים של המטופל שעולים בתוך המטפל, מעין "חלימת המטפל את מטופלו" (כפי שלמשל, מגדירים זאת מלצר (Meltzer, 1983), גרוטשטיין (Grotstein, 1989) וגם, כמובן, אוגדן (Ogden, 2003, 2007) בדרכו).
     ומנגד, הצד ההתייחסותי שבי מקשיב לכל אלה ואומר: "אתה לא מתבייש? הבחורה סובלת ואתה מתפלסף עם עצמך על איווי ותשוקה? הרי היא לא לבד פה, השתיקה שלה הנה ביטוי ישיר ומיידי של מערכת היחסים ביניכם, - ולאקאן, אגב, מהנהן ואומר: "כן, ברור, הבחורה היא היסטרית וכמו כל היסטרית טובה היא עושה לעצמה אדון שיצווה עליה, במקרה זה - לדבר, ואז היא כמובן דווקא תשתוק. תשתוק לא רק כדי להראות לו כמה היא סובלת מהעריצות שלו, אלא גם כדי ללמד אותו שהוא כזה קטן אם הוא חושב שיכול לגרום לה לדבר, ועוד באופן ספונטאני ועוד מתוך איזו תשוקה אותנטית". בינתיים ההתייחסותי, החמוש בגישות יחסי האובייקט והעצמי, ממשיך בשלו: "שקוף שזה שחזור היחסים המוקדמים שבהם היא חשה חסרת יכולת, מבוהלת ומשותקת מול הצורך הנרציסטי של דמות הורית דורסנית הדורשת ממנה להכין שיעורים, להראות מצוינות, לצלול אל מעמקי הלא מודע - כשהדבר שהיא באמת זקוקה לו עכשיו זוהי הקשבה לצרכיה האמיתיים ודיאלוג רגיש ומכבד. וזה שאתה נותן לה להתייסר במרכז הבמה – האם אתה באמת עושה זאת מתוך השתוקקות אל גילויי הלא מודע, או שזהו enactment הדדי שבו, אם להתמקד בצד שלך, אתה לכוד בתפקיד של סדיסט קטן המתענג על משחקי שליטה במסווה של טיפול,  ובכך הופך את הצורך האותנטי שלה ב-surrender לכניעות מזוכיסטית ?
     אני מקשיב לקולות השונים כל כך העולים בתוכי – פוליפוניה? קקופוניה? אפשר כמובן לראות בהם מאבק, צרימה קשה ואפילו הרס הדדי. אני לא רואה זאת כך. להפך, המוסיקה הדיס-הרמונית הזאת קרובה ללבי, היא מאתגרת, מעשירה, מרגשת. הדיס-הרמוניה שלה הרמונית לי עם העולם שבתוכו אנחנו חיים ועם דיוקן הנפש המשתקף בה. אני מסכים עם רוב הדעות הללו – הרי לא במקרה אימצתי לי דווקא את הפרספקטיבות האלה – הסתירות ביניהן מאפשרות לי להשלים את התמונה הרב-ממדית ההופכת ליותר מלאה ויותר אמיתית עבורי.     
    אביא דוגמה נוספת: קטעים קצרים מתוך רצף של 5 פגישות - כשנה מתחילת האנליזה.
פגישה ראשונה: היא מספרת על דמויות גבריות ונשיות מאיימות בעבודה ובלימודים ואז אומרת:
"בגבריות יש משהו יותר מאיים מאשר אפילו בנשיות מפלצתית". בהמשך שאלתי על כך והיא אמרה:  "זה לא ברור לי.. למשל פה אני לא מרגישה מאוימת. אבל הייתה לי תקופה שלא דיברתי עם בנים. בכזה פחד הייתי מהעולם. במיוחד מהגברים... כשהלכתי באוניברסיטה לטיפול, עשו לי מבחנים. אח"כ היא נתנה לי פידבק:  שהדמות הגברית המופנמת שלי היא מאיימת. הדמויות הגבריות שלי הן אלימות, מפלצתיות. נראה לי שזה קשור לאבא שלי... לפעמים אני שואלת אם עברתי את הדברים שאני לא זוכרת... הייתה לי פנטזיה: שאיכשהו אני מדברת על זה, נזכרת במה שהיה – ואז זה עושה לי טוב, אני משתחררת. - " במה את נזכרת בפנטזיה?". היא לא עונה. אח"כ אומרת: "כשהייתי קטנה אהבתי את הסדרה "אחיות". האחות השנייה, ג'ורג'יה, הכי הזדהיתי אתה,  היא הלכה לטיפול – ועלו לה כל מיני שהיא עברה התעללות מינית".  
 אני: בידי מי?    היא:  אבא שלה. אבל זה לא אומר כמובן שזו הפנטזיה שלי שאבא שלי פגע בי... נראה לי שבתור ילדה תמיד פחדתי מזה – הייתי היסטרית שאבא שלי פותח ת'דלת של האמבטיה ורואה אותי. ולא זוכרת, לא נראה לי שעברתי משהו כזה. אולי עברתי דברים איומים אחרים, שאולי לא הבנתי".
  הפגישה למחרת, ביום שישי, נקבעה כתחליף לפגישה שלא יכולה להתקיים באותו שבוע. היא החלה אותה בשתיקה ואח"כ אמרה: "השעה הזאת לא נוחה". ושוב שתיקה. לבסוף אמרה: "אולי לא הייתי צריכה לבוא ביום שישי. לא ייצא כלום היום". אמרתי: "חכי, עוד נראה מה יבוא". היא אמרה:  "אה.. לא, לא היום... ...לא יודעת, אני לא יכולה לדבר עכשיו על מה שדיברתי אתמול: כל הדברים האלה על אבא שלי - כשאני חושבת רק על פלפלים ממולאים שאני הולכת להכין".
סופשבוע עבר . היא מספרת שהתחילה את השבוע בהרגשה של התחלה אינטנסיבית וטובה. בשבת, לעומת זאת, לא יצאה מהבית, לא דיברה עם אימא:  "לא היה לי כוח – כמו פה – אז אולי באמת השתיקה שלי נובעת מכעס שהדחקתי..אוף! נשמע כזה פלצני להגיד שהשתיקה שלי נובעת מכעס שהדחקתי".  - "אז איך להגיד את זה בלי שזה יהיה פלצני?" -  "לא יודעת. אולי זה בסך הכול נכון באיזשהו מקום"...  היא חשבה עוד וניסתה להגיד את התחושות שליוו את מצבי השתיקה והקיפאון. ניכר היה שהיא מתאמצת לגעת במשהו בתוכה ואף מחפשת כיצד להביע זאת בדרך שלה. אי שם לקראת סוף הפגישה אמרה:  "היום פגשתי מישהי שלומדת אתנו, היא כבר חודש עובדת בביה"ח. סיגלה לעצמה שפה רכה, טיפולית כזאת, טונים אמפאתיים. אז חשבתי אולי עליה עכשיו, כשאמרתי שהשתיקה שלי מסמלת כעס מודחק, חשבתי שזה לא בא לי שזה נאמר בצורה הפסיכולוגיסטית הזאת".  - "כן, בגלל זה שאלתי אם אפשר שזה "יתְדּבר" בשפה שלך".  -  "אין לי כל כך מה להגיד,  רק לחזור לביטויים האלה מהספר: הדחקה וכל זה".  "אבל הרי היה שם משהו ממשי, בלי שום קשר לביטויים האלה".  "מה ?"  - "בואי נראה. אמרת שלא ייצא כלום מהפגישה הזאת ו..."   "אני אמרתי דבר כזה ?"  אני נבוך מתגובתה ומהרהר מהוסס: "בואי נסתכל על זה ביחד: דיברת על זה שאת עסוקה בהכנת כרוב ממולא..." "פלפל!"  -  "כן, פלפל, וזה שזה בזבוז זמן, יום ושעה לא נוחים..."  היא:  לא, זה היה דווקא חשוב הפגישה הזאתי... כי אח"כ, כשעשיתי לאימא שלי שביתת שתיקה, פתאום זה התחבר לי. אבל אצלה זה בולט הכעס, אני יודעת שאני כועסת עליה... וגם בעבודה – שתיקה אחרת. שתיקה של חוסר ביטחון ובושה. שתיקת פחד... ושתיקה שהייתה פה לא הייתה שתיקת פחד. מעניין מה זה היה– זאת השאלה".
זו הייתה הדקה האחרונה. הרגשתי שנאמרו על ידה דברים חשובים, היא התחילה להבחין בין סוגי שתיקה שונים, לראות קשר בין שתיקות למצבים פנימיים. פגישה טובה. רציתי לתת לה סיומת מחזקת, בסגנון אמירה לאקאניאנית לסיום - פרדוכסלית, עם כפל צלילים ומשמעויות, שתשאיר אותה תוהה ומתאווה אל ההמשך. לא עלה לי באותו רגע איזה חידוד לשון מחוכם, אבל המלים האחרונות שלה היו "זאת השאלה" לאחר כמה חזרות על המילה "שתיקה", וחשבתי באותו חלקיק שנייה להגיד משפט קצת דו-משמעי עם משחק הברות של ש' ות' ועם סימן שאלה: "אז השתיקה היא התשובה?" – ובעודי מתחיל להגיד זאת, שמעתי את עצמי אומר: "אז התשוקה היא..." ונעצרתי בבהלה. "תשוקה? הה! אני מתכוון: ה... השתיקה היא התשובה!".
   היא קמה מהספה. מבטה היה המום. הלכה ושכחה לשלם. ישבתי בוהה בדלת: הוי לא מודע, לא מודע! מה עשית לי !
נפגשנו כעבור יומיים.
היא הייתה מרוחקת, מפוזרת. כששאלתי אם זה איכשהו קשור למה שהיה בפגישה האחרונה, אמרה  "אין לי כוח לדבר על זה".  שתקתי. לקראת סוף הפגישה אמרה:   "טוב, מה עושים אם אין לי מה לדבר?" אמרתי, כמה שיותר ברכות: "אבל יש". היא לא הגיבה. אח"כ סיכמה:  "אולי אני לא מצליחה לדבר – כי אני כבר לא מרגישה מוגנת פה".
למחרת היא איחרה בפעם הראשונה. כמעט חצי שעה. ו-הביאה חלום:
"חלמתי שאני עם [פה בא שם החבר שלה, שנקרא לו באות W, שחזר אליה לאחר פרידה של חודשיים וגם סוף-סוף הסכים למגורים משותפים]. חלמתי שאני עם W.  גרה אתו באיזו דירה בקינג ג'ורג' – פסג', רוכלים – לא זוכרת את הפרטים, לא רשמתי, לא רציתי ללכלך את היומן היפה... חלמתי שהוא בוגד בי, אני מגלה את זה – ואז הוא עוזב אותי. או שאני אומרת לו לעזוב... אני זוכרת את הרגע שהוא אמר לי את זה – והרגשתי אותו מזה רחוק –  והוא נעלם לי מהחיים".
מהרהרת רגע ואומרת:  "ברור שזה לא היה W בחלום, הוא אפילו לא היה דומה לו".
הרגשתי ששנינו יודעים במי מדובר. שאלתי: "איך הוא נראה?" -  "לא זוכרת, דמות רחוקה כזאתי... דבר ראשון, סיפרתי את זה ל-W, הוא לא מבין מאיפה אני נוחתת עליו בכאלה יציאות. הוא לא מבין מה עובר עלי, לא סיפרתי לאף בן אדם..."  
הרגשתי קצת נבוך. אמרתי: "אבל בואי בכל זאת, ננסה לדבר על זה". היא ענתה:  "אפשר לחשוב מה קרה – באמת, אפשר לחשוב מה קרה!".  "נו, אז בואי נחשוב מה קרה. אולי אפשר להגיד דרך החלום מה קרה פה ?"
היא אמרה:  "משהו בסוויץ'' הזה שהיה לי". הרגשתי שאני חייב לשלוף את המילה המפורשת, לנופף בה מול עיני שנינו. אמרתי: "הסוויץ' שהיה אחרי המילה תשוקה?". היא מיהרה לענות:  "המילה הזאת לא קשורה לכאן!". "מה יש בה ?" -  "לא יודעת. לא יודעת למה קשה לי לדבר על זה. פשוט לא יכולה". אמרתי: "אבל אם לקשר את זה לחלום – אז מה המילה הזאת עושה שכאילו אני בוגד בך או עושה משהו שהוא, כמו שאמרת, "מלכלך" ?"  "כן, באמת אמרתי שזה מלכלך... ועוד כאילו מה קרה פה – אפשר לחשוב איזו שערורייה". "אבל זה נחווה כשערורייה". היא השתהתה ואז אמרה בקול שהיה בו אולי בכי חנוק:  "אני לא יודעת למה זה עושה לי משהו שאני פשוט לא יכולה להגיד בקול".
    רציתי להדגים בעזרת רצף הקטעים האלה לא רק את אופי האינטראקציה בינינו, אלא בעיקר את הטענה שלי שחיבור הגישות אינו חלק, לעיתים מאוד קונפליקטואלי, ובכל זאת יש ביניהן איזושהי אוסמוזה של יסודות ואיכויות. ראשית, זאת גרסתי של אינטראקציה טיפולית בסגנון התייחסותי: מפגש שבו המטפל שם את עצמו במקום חשוף ומצפה שההתרחשויות ישטפו ויפתיעו אותו לא פחות מאשר את המטופלת. הוא מאפשר לה במתכוון להפעיל אותו רגשית כדי להתנסות על בשרו בהתנסויות הדומות לאלה שהיא חווה ופותח פתח ללא מודע להכשילו כדי להשתמש בהתבלבלות של עצמו כחומר אותנטי לקידום הטיפול. הוא אפילו נראה קצת כמו איזה טיפוס ניו-יורקי וודי-אלני, נוירוטי מהוסס וגמגמני שמנסה לברר עם שותפתו מה קרה ביניהם.
   לא קשה לענות לשאלה "מה קרה פה", לפחות ברמה הראשונית. הלפסוס המזדקר לעין מסגיר בדיוק את מה שנאמר בו. המילה הזאת שצצה לה ללא הזמנה, והעובדה שהיא התקבלה בהפתעה ומבוכה ע"י כל אחד מאתנו, חושפת מן סתם איזשהו מתח תשוקתי, היושב על מערך של העברה - העברה נגדית ארוטית ששוהה בחדר באורח בלתי חוקי. דווקא מתוך גישה התייחסותית גילוי קיומם הדו-צדדי של רגשות כאלה הנו דבר טבעי ואפילו מתבקש מאליו, וה"טעות" המביאה להסגרתו אינה אלא הזדמנות מצוינת ליצור יותר שקיפות, פתיחות וקרבה. 
    בניגוד גמור לכך, לאקאן גורס כי על המטפל להיות רק אובייקט עבור מטופלו ומתייחס לצד הסובייקטיבי של האנליטיקאי כלא שייך לאנליזה של המטופל. האנליטיקאי אמור לחסוך את הסובייקט שלו מהסובייקט. ומה, לשיטתו של לאקאן, יכול להיות סימן יותר מובהק של סובייקט מאשר פליטת פה? אולי דווקא בגלל זה לאקאניאני ממעט בדיבור בתוך הפגישה וליתר ביטחון אף נוטה לקצץ את זמנה. כאן, כמובן, אני נפרד מלאקאן, גם באופן מכוון ומוצהר וגם שלא במתכוון: בעצם פליטת הפה. אם כי, פליטת הפה הזאת מאוד קשורה ללאקאן: התשוקה, שהיא אחד התרגומים האפשריים של desire הצרפתי הייתה כל הזמן ברקע – חשתי, וגם דיברתי בהדרכה, שהשתיקה הנה כסות חיצונית והתשוקה היא הבטנה. לאו דווקא התשוקה שלה אלי במובן מיני פשטני, "פרוטו-ארוטי" כלשונה של ג'ודי דייוויס (Davies, 2001), לאקאן ודאי לא היה טורח להתמקד בפן המובן מאליו הזה, אלא היה אומר שמדובר כאן בהשתוקקות שלה אל התשוקה שלי. הסובייקט ההיסטרי, בהגדרתו, מתאווה לאיווי של האחר, וגם מאוד חרד ממנו.
   ביון היה אולי רואה בשתיקות שלה אתי עדות להתמוטטות פנימית שהחריבה את יכולתה ל"מגע יצירתי" (Bion, 1958), לתקשורת פורייה עם הזולת, ובפליטת הפה שלי סימן לעומס בלתי נסבל של ההזדהות ההשלכתית שבמהלכה היא פרקה לתוכי את הפחד החד הקשור לתכנים מיניים. ואכן, בהמשך האנליזה התברר לי יותר ויותר ממד של אימה, תערובת של בעתה ועירור ארוטי, שליווה את השכיבה הדמומה שלה על הספה.
     בהשראתו של ביון ניסיתי להאזין לחומרים המושמעים בתוך שתיקתה. להאזין עפ"י ביון, כלומר לא בחושים הרגילים, אלא באמצעות "אינטואיציה פסיכואנליטית" (Bion, 1970). הקשבתי לשקט כפי שמקשיבים לדיבור והתחלתי להרגיש כיצד מבצבצים בי דימויים ותחושות המהדהדים עם התכנים המילוליים שהיא מביאה, נשזרים בהם וחוברים יחד למשהו שהלך ונעשה נגיש יותר וניתן להגדרה כלשהי, ויזואלית יותר מאשר מילולית. מה שהצטייר בעיני רוחי הייתה בעצם דמותי שלי בעיני רוחה, שניתן אולי לקרוא לה בבואת האחר הגברי שלה. בדיעבד, בודדתי שלושה-ארבעה אספקטים שלו, כלומר שלי, והנה תיאורם המקוצר:
1. אשמאי זקן: זהו פן של גבר תוקפני ו"סליזי", מציצן חודרני המפשיט אותה במבטו וזומם לאנוס אותה. במרוצת הזמן עלו תכנים שהדהדו בהתאמה עם הבבואה הזאת: יחס לאביה, פחדים מאונס והתעללות מינית. כעבור כשנה היא אף סיפרה לי שלקראת הפגישות הראשונות צצה לה המחשבה שאני עלול לאנוס אותה בהגיעה לקליניקה.
2.  "התימהוני" – גם הוא מעורר דחייה, אך הפעם זה טיפוס יותר תלוש ונלעג. במידה רבה א-מיני וגם משוגע או לפחות אוויל מוזר, לא תקשורתי, חולני ונכה. בהמשך אכן עלו מספר פעמים תכנים מפורשים יותר הקשורים לפן הזה וגם הופעתי ככזה בחלומותיה.
3. "הקוסם": סוג של שאמאן, יצור בעל חוכמה מסתורית החודרת אל נבכי הנפש. אולי אידיאליזציה ומיסטיפיקציה של פסיכולוג כספינקס מודרני, ואולי ריכוך והטיה חיובית של חוויית החדירה שהאנליזה משרה.
והיה בנוסף, או מאחורי, כל אלה, גם פן יותר רך ונשי, משהו שחשתי את עצמי בו דומה יותר לפיה או מכשפה טובה, דואגת ומסוככת.   
נתתי לעצמי לשקוע בדמיונות הללו הודות למושג ה-reverie של ביון שהורחב בידי ממשיכיו, מתוך ידיעה ברורה שלאקאן היה פוסל את עצם העיסוק בהם בטענה שזוהי פנטזמה דמיונית מתעתעת, ואילו תיאורטיקן התייחסותי היה אולי רואה בהם השקעה נרקיסיסטית במשהו פחות קריטי מהיחסים עצמם. האמת היא שהעיסוק הזה היה עבורי תהליך שלווה בקושי ומועקה: לא קל היה לי להתאמץ וממש לחוש את עצמי אשמאי גועלי או חיזר תמוהי, וגם תפקידי השאמאן והפיה הותירו בי טעם של גיחוך ותלישות. מצד שני, ככל שהסכמתי ביני לביני לקבל על עצמי את הבבואות הזרות האלה ואיכשהו להטמיע אותן בתוכי בכמה שפחות אשמה ובושה, כך הרגשתי שהמתח המלווה את השתיקות יורד, ושגם Y מוכנה יותר לקבל את הצדדים של עצמה שנתפשו בעיניה כדוחים ומשפילים. גם האימה שלה מהמיניות האלימה של גבר הלכה ופחתה, מה שבא לידי ביטוי גם ביחסיה עם W שהתקדמו בינתיים לקראת החתונה. אני מניח שיכולתי לספח לתוך עצמי את הפנים הקשים לעיכול הללו הודות לכך שהייתה בי תשוקה לאסתטיקה שונה, לחיבור אלמנטים שאינם משתלבים לכאורה. ודווקא השימוש בצדדים שונים ומנוגדים כל כך של תיאוריות שאינן תמיד ידידותיות זו לזו הוביל לאיחוי כלשהו של חלקים מסוכסכים בנפשה.
     ומה עם פליטת הפה שלא ניתנה לה הזדמנות לבירור? היא ליוותה אותנו במשך חודשיים-שלושה כמשהו שאפשר לדבר עליו רק כמה שלא מדברים עליו. כשאמרתי לה כעבור כמה ימים שיש כאן בינינו משהו טעון ומעורר מבוכה שכדאי לברר מהו, היא אמרה שלא מעוניינת לדבר על זה. אמרתי: "אבל Y, זה כל הזמן כאן, כמו משהו שמונח כאן על המדף ומנקר את עיני שנינו – איך נוכל להתעלם מזה?". היא אמרה שלא איכפת לה ששנינו רואים כאן על המדף משהו שהסכמנו שלא מדברים עליו, ומאז חזרנו לאזכורו של "הדבר הזה על המדף" פעמים לא מעטות. עם הזמן העובדה שיש לנו מהתלה משותפת הקשורה להיכשלות שלי ושלה נעשתה חשובה יותר מתוכנה של פליטת הפה עצמה. איכשהו לא היה צורך להתעקש לערוך בירור מקיף וקפדני של משמעויות – של המילה "תשוקה" או כל מילה אחרת – ומעבר לכך, לחתור ליצירת משמעות משותפת או מצע משותף ששנינו נעמוד עליו בהסכמה מלאה. "הדבר הזה על המדף" הפך להיות אובייקט היתולי שרוב קסמו טמון בכך שהוא מכיל חידה לא מגולה שדווקא היותה סגורה פותחת מרחב למשחק והומור. אולי אפשר לומר על כך שבמישור הפנטזיה הלא מודעת במקביל לנוכחות הקיימת מימים ימימה, נוכחות אפלה ומצמיתה, של בבואה גברית פרוורטית ואלימה, הופיעה נוכחות נוספת המייצגת אפשרות של מפגש חופשי יותר עם המיניות, מפגש בוגר יותר, בטוח ובו בזמן משועשע. קולותיהן הבו זמניים של הנוכחויות המנוכרות האלה החלו להתערבב ולהישמע בשילובים מוזרים דרך חלומות והתבטאויות אחרות, וגם כאן נוצרה שותפות דיסוננטית של אלמנטים אומנם מאוד שונים, אך מאפשרים קשר יצירתי והדהוד הדדי.
כעבור שנה וחצי, כשהייתה כבר בחודש הרביעי להריונה, הביאה חלום:
פגשתי כל מיני אנשים ובסוף התיישבתי מול גידי גוב – אם כי היו לו תווי פנים של שלמה ארצי,- שלמה ארצי אני לא סובלת, וזה היה כזה דו-פרצופי, לא במובן של רמאות, אלא במובן שיש ממש שני פרצופים – אחד שאני לא סובלת, והשני טוב. וגם שיש הפרצוף של תווי פנים, ויש את מי שנמצא שם למרות הפרצוף  – אז בחלום, למרות שהוא נראה כמו שלמה ארצי, ידעתי שזה גידי גוב שתמיד הערצתי. והייתי כמו ילדה כזאתי וחיבקתי אותו והוא עטף אותי בחזרה. ונצמדתי אליו, לא רציתי להרפות.  כאילו משהו בו אפשר... להיפתח אל האנשים...
           שתקה קצת ואמרה:  בטח תגיד שזה חלום על הטיפול. ...
לסיכום:
     ניסיתי להתחקות אחר התחככויות של אלמנטים שיצרו בסיס תיאורטי, משתנה ומחוספס, לעבודה  הקלינית. ניתן כמובן לשאול: וכי אין בחיבור כזה סכנה של הדבקה אקלקטית ? למה לא להסתמך על תיאוריה אחת בסיסית ובכך למנוע דו-(ותלת)-פרצופיות שעליה מדבר החלום של Y?
תשובתי מתחילה בכך שאוריינטציה קלינית היא במידה רבה סוג של חלום, לא רק במובן שברוב המקרים היא אכן רב-פרצופית, אלא בעיקר בכך שהיא מתהווה עפ"י חוקים משלה ללא תכנון מראש. פרויד אומר שעל תהליך עיצוב החלום לא ניתן להשפיע (Freud,1923a). יש בכך דמיון מסוים לאמירתם של מיטשל וארון על תהליך הפצעת מסורת קלינית: "לא ניתן לייסד או לייצר מסורות מתוך מודעות עצמית; ניתן רק לגלותן במבט לאחור" (Mitchell & Aron, 1999, p. ix). מבחינה זאת, אוריינטציה תיאורטית המתהווה בתהליך הכשרה ועבודה, על אף שהנה פרי עמל ולמידה מכוונת ויזומה, דומה לתוכן מניפסטי של חלום שנוצר ללא ידיעה מודעת וניתן להבנה רק במבט לאחור, בדיעבד, Nachtraglichkeit. יתירה מזו, "הדינאמיקה של עיצוב החלום זהה לזו של יצירת הסימפטום" (Freud, 1923b): בשני המקרים התמונה המתגלית לעין הנה מיזוג של הופעות והסוואות של אימפולסים הבאים מהלא מודע, ביטוי של מה שפרויד קרא לו Wunsch, משאלה, ולאקאן תרגם לצרפתית כ-desire, איווי. ניתן אפוא לטעון כי האופן שבו המטפל ממשיג את עבודתו ועובד הנו ביטוי של איוויו הלא מודע, ובו בזמן של התסמונת הסימפטומטית משלו: "התיאוריות שלנו מושתתות על הפסיכופתולוגיה שלנו" (Guntrip,1996). אני משתמש כאן במילים "סימפטום" ו"פסיכופתולוגיה" לא במובן שלילי, אלא במובן שלאקאן המאוחר ייחס למילה סימפטום ("סינטום") כמציין את הקונפיגורציה הייחודית של הסובייקט, על כל כאביו ותשוקותיו, שעליו לפעול באמצעותה בעולם. במובן זה אוריינטציה טיפולית, במידה והיא נוצרה כמיזוג של היבטי גישות שונות, עם כל התשוקות והכאבים שליוו במשך שנים את המיזוג הזה, כלל וכלל אינה הדבקה מכאנית אלא תוצאה של דרך חיפוש והטמעה של מה שנכון ונחוץ.  
    אבל עיקר טענתי הוא שהבחירה בתיאוריות ו/או בריבוין אינה רק תוצאה של מבנה הסימפטום הפרטי, שלי או של כל מטפל אחר. להפך, ברצוני לטעון כי השימוש הרב-מימדי במספר תיאוריות זהו צורך קולקטיבי (סימפטום קולקטיבי?), אולי אחד האפיונים החשובים של פסיכואנליזה בת זמננו. סוגיית הזמן היא קריטית כאן. שכן, בזמננו, בעידן ריבוי הכיוונים והגישות וצפיפות המידע המציף אותנו, פשוט אי אפשר לחסום השפעות הטרוגניות ולחסות בבטחה תחת כנפה האימהית של פרספקטיבה אחת. זמננו מכתיב את הסימפטומים משלו. אפילו הזמן עצמו כבר לא מה שהוא היה בזמנו. הפיזיקה והפילוסופיה העכשווית אומרות לנו שהזמן איננו אותו זמן ליניארי של השעון הפוסע באדישות מן העבר אל ההווה אל העתיד. הזמן בתיאוריות החדשות דומה יותר לפציינט נוירוטי על גבול borderline, כאוטי ובלתי ניתן לחיזוי. הנה למשל תיאורו אצל מישל סר העוסק בפילוסופיה של מדע: "רחוק מלהיות זרימה חלקה וקבועה הדומה לנחל שקט, הזמן עובר מעלה ומטה עם הזרם, חוזר, נעצר, מתנועע, מתפצל ושוב מתחבר, נסחף ע"י מערבולות וזרמים נגדיים תוך רחש מהוסס והסתעפות לאלפי פלגים" (Serres, 1985). הזמן הזה קשור בקשר בל ינתק לתודעה האנושית, אין טעם לדבר עליו מבלי לקחת בחשבון מיקומו ומצבו של הסובייקט האנושי החווה את מהלכו. החוויה האנושית כזרימה בלתי פוסקת, מורכבת ומתפצלת, משקפת את העולם בו אנחנו חיים. לכן הסתעפויות והתחברויות של השקפות תיאורטיות אינן גחמה או יומרנות אקלקטית, אלא מאפיין של עולמנו הנמצא בתנועה, התגבשות והתפרקות בו זמנית. וכך גם התיאוריות שלנו: הזמניות שלהן מורגשת היום הרבה יותר מאי פעם. דווקא תיאורטיזציה פסיכואנליטית המושתתת על רעיון של אסוציאציות חופשיות שצפות וצצות בתוך בעבוע הזמן, מגלמת את אי הודאות ואת ההשתנות בעוצמה רבה. תיאוריות פסיכואנליטיות אינן הוראות הפעלה המציעות פרוטוקול עבודה קבוע וידוע מראש. הן דומות יותר למסרים מוצפנים (שמן הסתם מחבריהם עצמם אינם מבינים אותם עד תומם), מצפות לפענוח לעתיד לבוא, כך שהאביר הנכנס ליער המכושף כדי להשיג את סודן יכול למצוא רק את הפתרון הייחודי משלו . זהו הצד העתידני, אולי הפנטסטי, של התיאוריה – הבטחה לגלות לנו משהו בעתיד, עם הזמן. ויחד אתה מגיח מתוך המערבולת צד אחר הנושא בתוכו חותם של העבר. הוא קשור בעובדה שהתיאוריות שאיתן אנחנו עובדים הן בהכרח מיושנות. הן עדויות הולכות ומתאבנות של צורות חשיבה והבנה שהיו פעם, ומסיבה זו תמיד יש ספק לגבי מידת הלימתן לרוח הזמן ולצרכים שנתהוו בינתיים. התיישנות התיאוריות מתבטאת אפילו בפופולריזציה שלהן. הן הופכות להיות חלק מהשיח הכללי והמונחים שלהן מסתובבים בשוק החופשי כמטבע עובר לסוחר, מטבע שנשחק מרוב שימוש ונעשה פחות ערך ומאוס. המטופלת לא רוצה שבטיפול שלה "פסיכולוגיזמים פלצניים" ישמשו תגיות האמורות להגדיר אותה, וגם המטפל אינו מרגיש נוח לעטות על עצמו את בגדי השרד של הפוזה הטיפולית עם "שפה רכה וטונים אמפאתיים". ההרגשה שצריך וראוי לעשות את הדברים אחרת, לא באופן המוכר שהופך להיות עקר, משותפת לשניהם. הצורך בשינויים נעשה אקוטי, הוא מציק, אך בו בזמן מהווה חלק מזהותנו התרבותית, דברים רבים כל כך מתחלפים ונכנסים אלה לתוך אלה, וקשה לתאר כיצד ניתן להימנע מערבוב אלמנטים של אוריינטציות תיאורטיות ולהישאר בגבולות תיאוריה אחת מסוימת. תיאוריות נוצרו שם ואז, ואנחנו מוצאים את עצמנו כאן ועכשיו, ואין לנו ברירה אלא לבנות לעצמנו מהרכיבים שנמסרו לנו ע"י קודמינו משהו אחר, חדש, שלפחות לכאורה יש בו איכות של קולאז'.
     אי לכך, ברצוני להעלות טענות להגנת הקולאז' שלי. לאקאן, ביון וההתיחסותיים – הטריו הזה ששר בקולות כל כך שונים נותן בעיניי לגיטימציה לכך שגם לי יהיה קול משלי. הם מעניקים לי שלושה סוגים של חירות: לאקאן, עם האסתטיקה הסוריאליסטית שלו, עם הדגש על הנגטיבי ועם הנטייה למשחק חופשי במושגים הלקוחים ללא הקפדה יתירה מתחומי לוגיקה פילוסופית או טופולוגיה מתמטית, מעניק חירות אינטלקטואלית לשימוש בשדות מטפוריים רחוקים ומעוררי סקרנות ותשוקה. ביון מעניק חופש נוסף - חופש חלימה, אקספלורציה וריחוף בתוך עולמנו הפנימי כשיטת התבוננות וקשר עם המטופל. והגישה ההתייחסותית מעניקה חירות של התנהלות חופשית, שוויונית ולא מכופתרת ביחסים עם המטופל.
    עם שלוש החירויות האלה (המסגירות כנראה את האיווי הסימפטומטי הפרטי שלי), אני רוצה לגעת בנושא כללי יותר – האיווי או התשוקה של המטפל, כלומר האיכות המיוחדת של מצבו הנפשי הנחוצה לו כדי לפעול את פעולתו. לאקאן קרא לזה איווי האנליטיקאי. מבחינתו זהו האיווי היחיד שהוא באופן כלשהו טהור, לאחר שגודל וזוכך במשך שנות האנליזה וההכשרה והחיים בצילן. הייתי מגדיר את האיווי הזה כתשוקה ללא תאווה, כמיהה אל המעשה האנליטי שאינה תלויה בדבר. מעניין לראות את השימוש המהופך באותה מילה – desire בצרפתית ו- desireבאנגלית - אצל לאקאן וביון: ה-desire של אנליטיקאי אצל לאקאן דומה במהותו להשתחררות והתנקות מ-desire ו-memory אצל ביון. האיווי הלא מודע של לאקאן זהו בדיוק ההפך מהמאוויים החושיים שביון רואה בהם מכשול לעבודה האנליטית. ובכל זאת, נראה ששניהם מתכוונים פחות או יותר לאותו מצב נפשי, אותה אוריינטציה פנימית שעל האנליטיקאי לשאוף אליה, לטפח בתוכו, לזכך את נפשו כדי להשיגה. דווקא הניגוד הקוטבי של השימוש המינוחי מסייע לבאר מדויק יותר את הכוונות והניואנסים של כל אחד מהם. שוב ניתן לראות כאן כיצד הקונטקסטים והסתירות יכולים להעשיר בפרטים ולחלץ את המשותף. עם זאת, עצם הנחת האפשרות של מצב נפשי כל כך טהור, כמעט אידיאלי, מעוררת ספקנות אצל בני הדור שכבר חצה את גבול המילניום. דווקא כאן הגישה ההתייחסותית, עם הפרגמאטיות הליברלית שלה, מספקת קונטרסט חיוני נוסף המאפשר להכיל את הפסגות האפלטוניות של ביון ולאקאן בתוך היומיום הטיפולי השגרתי. בזכות האנליטיקאים ההתייחסותיים והאינטר-סובייקטיביים קל יותר לראות את איווי האנליטיקאי ואת המצב של "No memory, no desire" בתוך רפש הזיכרונות, התאוות והכשלים הקטנים המטלטלים אותנו בעבודתנו היומיומית. הדגש על התהליכים הבין-אישיים, ההפעלות הרגשיות שהמטפל מועד להיות מתומרן בהן בידי המטופל, הרגשות "הלא רצויים", ארוטיים ותוקפניים, הפנטזיות הפרוורטיות שהמטפל חווה בקשר עם מטופליו לדבריהם של חלק מתיאורטיקנים התייחסותיים (Dimen, 2001), כל אלה ניתן לראות כאמצעים לחולל תנועה אל עבר המצב האידיאלי המתואר אצל לאקאן וביון. אולי נכון יותר לא להתייחס לתיאורם כתיאור מצב אלא לראות בו סוג של וקטור האמור לתת כיוון לחקרנות שאתה עלינו לחוות את המצבים הרגשיים העולים בנו באנליזה. הרעיון הזה של התנועעות והתחלפות הנגזרות באופן בלתי נמנע מאי התאמות, ניגודים והתפשרויות זמניות, מחזיר אותנו אל מושג הטריאנגולציה ואל גודש השינויים בעולמנו התזזיתי. מהכיוון הפילוסופי, ג'ודית בטלר (Butler, 2000) ומרסיה קאוול (Cavell, 1998) מציגות את הטריאנגולציה – "משולשות" – כתנאי הכרחי לכינון הפסיכֶה ומרחב החשיבה האנושית. מהצד הפסיכואנליטי מתבקש כאן אזכורו של "השלישי האנליטי" מאנדרה גרין ועד לאוגדן, וכמובן עבודתם של ג'סיקה בנג'מן ולו ארון המפתחים את גרסת השלישי שלהם בה מתוארת הדינאמיקה של המשולש עם כריתת בריתות זוגיות אל מול השלישי, מה שלדעתם פותח מרחב לנשימה וחשיבה. לדעתי, ניתן להסביר את הדינאמיקה הזאת בכך שרק החל מרמת המשולש ניתן לקיים בו זמנית גם הסכמה וגם קונפליקט בתוך מבנה אחד. משמעות הכלל הזה היא שלעומת הדיאדה המאפשרת רק קוטביות סכיזו-פרנואידית של "או – או", המשולש בנוי על "גם וגם": גם חיוב וגם שלילה, גם זהות וגם ניגוד, גם קרבה וגם ריחוק. המוקדים של חיבורים ופירודים מתחלפים ללא קושי ונוצרת ניעות רעיונית שאתה ניתן בקלות יחסית לקרב מושגים רחוקים, למשל, כפי שתיארתי, לבאר את ה-O של ביון בעזרת הממשי של לאקאן, או את התשוקה/איווי באמצעות "ללא זיכרון, ללא תשוקה". זהו תהליך שבו מושגים המבוססים היטב בחיק תיאוריית האם שלהם נשלפים מתוך סביבתם הטבעית ומוכנסים לתמיסה מושגית זרה, מה שמביא לתסיסה קונספטואלית ולהיווצרות זנים חדשים של רעיונות. אולי בעצם זה תהליך של  - גלובליזציה, העובר על עולם התיאוריות שלנו במקביל לגלובליזציה המפורסמת שהעולם הגדול חווה. גם שם וגם פה יש סכנות ומחירים לתמורות ותגליות, גם שם וגם פה אנחנו נדרשים להרבה פתיחות, סובלנות וסבלנות במפגש עם ישויות והוויות זרות לנו שיכולות להציף ולהרתיע, אך גם לשנות ולהעשיר. בנקודה זו  הייתי שמח להשמיע לסיום את קטע "הציטוט" הדמיוני מתוך האופרה האלקטרונית בה פתחתי – אשאיר את היופי המשונה של הצלילים הצורמניים שלה לדמיונו של הקורא.

ביבליוגרפיה:
• Bion, W. R. (1958). On Arrogance. International Journal of Psycho-Analysis, 39:144-146.
• Bion, W. R. (1965). Transformations. H. Karnac (Books) Ltd.
• Bion, W. R. (1970). Attention and Interpretation. Tavistok Publications Ltd.
• Butler, J. (2000). Longing for Recognition: Commentary on the Work of Jessica Benjamin. Studies in Gender and Sexuality, 1:27.
• Cavell, M. (1998). Triangulation. One's Own Mind and Objectivity. Interrnational Journal of Psycho-Analysis, 79: 449-467.
• Davies, J. M. (2001). Erotic Overstimulation and the Co-Construction of Sexual Meanings in Transference-Countertransference Experience. Psychoanalytic Quaterly, LXX:757-788.
• Dimen, M. (2001). Perversion is Us? Eight Notes. Psychoanalytic Dialogues, 11:825-860.
• Freud, S. (1923a). Two Encyclopedia Articles.
• Freud, S. (1923b). Remarks on the Theory and Practice of Dream-Interpretation
• Guntrip, H. (1996): My experience of analysis with Fairbairn and Winnicott", International Journal of Psycho-Analysis, 77, 739-754.
• Grotstein, J. S. (1979). Who is the Dreamer who Dreams the Dream and who is the Dreamer who Understands it - A Psychoanalytic Inquiry into the Ultimate Nature of Being. Contemporary Psychoanalysis, 15:110-169.
• Lacan, J. (1964). Seminar XI: The Four Fundamental Concepts of Psycho-Analysis. Published in English (1977) by the Hogart Press.
• Lacan, J. (1969). Seminar XVII: The Other Side of Psychoanalysis. Published in English (2007) by W. W. Norton & Company, Inc.
• Lacan, J. (1973). Seminar XX: On Feminine Sexuality: The Limits of Love and Knowledge. Published in English (1998) by W. W. Norton & Company, Inc.
• Meltzer, D. (1983). Dream-Life. The Rolland Harris Education Trust.
• Mitchell, S. A. & Aron, L. (1999). Relational Psychoanalysis: The Emergence of a Tradition. The Analytic Press, Inc.
• Ogden, T. H. (2003). On not Being Able to Dream. International Journal of Psycho-Analysis, 84:17-30.
• Ogden, T. H. (2007). On talking-as-dreaming. International Journal of Psycho-Analysis, 88:575-589.
• Serres, M. (1997). Science and the Humanities: the Case of Turner. SubStance, 83: 6-21.
• Stern, D. B. (1983). Unformulated Experience: From Familiar Chaos to Creative Disorder. Contemporary Psychoanalysis, 19(1):71-99.