מהקרב לקליניקה: מטופלים שספגו והפעילו אלימות בשירותם הצבאי

המטפל והאמפתיה שלו
כולנו, כמטפלים , מונעים על ידי הרצון לעזור בהקלה על סבלם הנפשי של מי שפונים אלינו לטיפול. וכיוון שאמפתיה היא כלי מקצועי כה בסיסי בעבודתנו הטיפולית, הרי שאנליטיקאי שלוקח על עצמו לטפל במי שפגע באחרים, לוקח על עצמו להיכנס לעמדה טיפולית מהקשות שיש. נדרשת עבודה מקצועית מסורה ומדויקת על מנת לשמר מרחב רב מימדי בתוך נפשו של האנליטיקאי, המאפשרת לו לנוע בין אמפתיה למטופל לבין אמפתיה לקורבן שנפגע על ידו. בלי כל אחת משתי נקודות הראות הללו, הטיפול יהיה חלקי בלבד. הבנה מעמיקה של החוויה של המטופל היא כמובן הכרחית כחלק מהתהליך הטיפולי, אך בנוסף גם החוויה המשוערת של הקורבן מספרת לאנליטיקאי הרבה מאד על נפשו של המטופל הפוגע.
בדרך כלל, האנליטיקאי יכול להסתמך על הנורמות החברתיות המופנמות בתוכו ועל המודעות שלו עצמו על מנת לשמור על עמדה שמשלבת אמפתיה עם סבלו הנפשי של המטופל, ביחד עם הכרה בקושי של המטופל להכיר באחר כסובייקט ולקבל על עצמו נורמות התנהגות מקובלות. וכך, אנליטיקאי שמטפל במי שתקף אחרים באלימות שנתפסת בחברה כלא מוסרית ואולי אף פלילית, יכול להשאר סמוך ובטוח בשלמות הנפשית שלו עצמו; הזדהות שלו עם הרוע של המטופל תשאר במרחב הנפשי, והוא אינו צריך להכיר ברוע של עצמו במציאות. נהפוך הוא – כמטפל הוא שומר על המטופל שלו בתהליך שבו הרוע יחזור למקומו הנכון, הסימבולי ולא הקונקרטי. אולם מצבו של האנליטיקאי מול מטופל שהיה אלים בשירות החברה ומתוך נורמות של תפקיד חברתי הוא מסובך הרבה יותר. המטפל נדון להכיר ברוע של עצמו, כמי ששייך לחברה ששלחה את נציגיה האלימים לפעול בשמו. וכמובן – חיילים הינם קבוצה מרכזית שאמורה ליישם אלימות למען ובשם החברה כולה.

החייל והערך העצמי שלו
חייל קרבי לוקח ומקבל על עצמו תפקיד שכולל בתוכו אישור לאלימות נגד מי שהחברה מגדירה כאחר המסוכן - האויב. כיוון שאלימות זו מוזמנת בשירות החברה ולמען בטחונה, היא אינה אמורה לעורר רגשי אשם, בושה או חרטה.  להיפך – הצטיינות במילוי התפקיד אמורה להביא לסיפוק ולגאווה. אך למעשה, ניתן לומר כי הכיבוש חוסם מפני החיילים  את האפשרות למימוש הצרכים הנרקיסיסטיים הבריאים הללו שניזונים מהכרת החברה בערכם.
במציאות של המזרח התיכון בעשורים האחרונים, מטרתו העיקרית של הצבא הישראלי הינה למנוע מקבוצות ולוחמי גרילה פלסטיניים לפגוע בו ובאוכלוסיה האזרחית שעל בטחונה הוא מופקד. על כן החייל הישראלי מוצא עצמו בתוך מפגש אינטימי לא עם חיילי אויב אלא בעיקר עם אוכלוסיה אזרחית פלסטינית. וכך כל חייל שמשרת בשטחים עושה מעברים מהחברה האזרחית שאליה הוא שייך ובתוכה הוא שומר על התנהגות אנושית מוסרית, אל חברה אזרחית של אחרים/פלסטינים, שם הוא מוצא את עצמו בעמדת כוח כמעט אבסולוטית של שליטה ופיקוח על אנשים נטולי זכויות. מצד אחד כולם בחזקת מסוכנים עבור החייל, ומצד שני הוא מוצא את עצמו באינטימיות רבה עם בני אדם החיים את חייהם. הפער בלתי נתפס. השירות מול חברה אזרחית פלסטינית בתנאים אלו אינו מאפשר השענות על נורמות חברתיות ברורות של מוסר אנושי-אזרחי, ולכן לעתים קרובות אין לחייל אפשרות לפתור באופן מלא את המתח בין תפקידו כמגן על עמו לבין אנושיותו ומוסריותו.  למשל, חיילים ששרתו במחסומים מספרים על הרגע שבו גילו את "כוחו של האצבע" המפעילה את הפלסטיני לסור למרותו של החייל, ואת התהליך שמתחיל בהתפעמות מהכוח, ממשיך בבדיקות יצירתיות של חוסר הגבול לכוח הזה, וממשיך אף הלאה לניתוק רגשי ("מחסום וואטש" – נשים נגד הכיבוש ולמען זכויות אדם).
סמלת נח"ל שנתנה עדות בפני "שוברים שתיקה": אני זוכרת, אני לא זוכרת מה בדיוק היו הלבטים שלי אבל אני זוכרת שלא תמיד הייתי שלמה עם התגובות שלי, ידעתי שאני לא אמיתית, ידעתי שמשהו פה לא בסדר. אם אני עוברת ויורקת על בן אדם,שיושב שם, שאני קוראת לו מחבל, כי אני החלטתי שהוא מחבל, משהו פה לא בסדר. וזה שאני קוראת לכולם לבוא ולראות דם של מישהו מת, זה לא בסדר. ואני זוכרת שהיה לי את ההרגשה הזאת, אבל עדיין כאילו אתה נסחף עם זה, מעודדים אותך כאילו. וזה לא מספיק אקשן אז נהפוך את זה לאקשן. נצחק על זה ונצטלם עם העצורים כי זה בסדר שאני מקבלת תמונה עם שני חברה חיילים שלנו מחייכים ומישהו עם עיניים קשורות...
 זוהי דוגמא אחת קטנה של היסגרות החיילים והחיילות בתתי קבוצות שאינן מושפעות מהנורמות החברתיות המוסריות הבסיסיות. מכאן הדרך קצרה להתהוות נורמות של קבוצות הלוחמים בהם ההתלכדות סביב האלימות פותחת פערים גדלים והולכים בינם לבין הנורמות החברתיות המופנמות של כבוד לזכויות הפרט של הזולת, חמלה כלפי החלש, "והדרת פני זקן" – נורמות אשר כל עוד האדם שומר עליהן הוא יכול לחוות את עצמו כמיטיב ומוסרי.
כל פעם שחייל, בסדיר או במילואים, חוזר מהשירות בתוך קבוצה הומוגנית שתפקידה המוצהר הינו פיקוח ושליטה על חיים של אזרחים, הוא פוגש את החברה הישראלית האזרחית בתוך הקו הירוק. זהו מפגש קריטי, שכן כל חייל בהכרח מחזיק בתוכו כמיהה לעטיפה המגנה של המבט הגאה, המאשר את הצורך של החברה בו כנותן בטחון לאזרחים. אך באופן פרדוקסלי, ככל שהצבא מצליח יותר במניעה של סכנות הטרור, כך האוכלוסיה האזרחית הישראלית חווה פחות ומודעת פחות לסכנות הקשות מולן עומד החייל, הן הקיומיות והן הנפשיות. כלומר, כבר שנים ארוכות חיילים שמשרתים בשטחים הכבושים אינם מקבלים מהחברה את מלוא ההכרה במשמעות החיובית והחשובה של מעשיהם. רגעי היציאה הביתה מהשירות בשטחים, מהלחימה, הופכים מהרגעים להם כמהים ביותר משך ימים ושבועות למפגש מזעזע בעוצמתו עם חוסר המשמעות, עבור החברה בכללותה, של המעשה הצבאי. עבור מי ששייך לדורות קודמים, בהם הצבא ייצג את המשאלה הלאומית לחוסן ובטחון, קשה לתאר עד כמה קשה המפגש של החיילים שיוצאים הביתה, או משתחררים מהצבא, עם חברה שלמה שחיה חיים נורמטיביים רציפים בלי כל מאוויים כלפי תת הקבוצה של החברה שנשלחה לתחזק את הכיבוש.  כתוצאה נוצרת אי רציפות קשה בחוויה הפנימית של החייל, שמביאה לנתק שהינו מסוכן לנפשם של החיילים, ואולי גם לחברה כולה.

ומה קורה לאדם הצעיר שמסיים את שירותו הצבאי בשטחים? זהו שלב התפתחותי בו נדרשים כוחות התמודדות מורכבים בהסתגלות לאזרחות רציפה. רוב הבוגרים הצעירים הללו מוצאים את הכוחות לשמר את הנתק הנפשי, בדרכים מגוונות. יש אנשים שאינם יכולים להיפגש שוב עם מי ששרתו אתם. יש רבים מאד שמצטרפים לקבוצת הצעירים אחרי צבא שמטיילים בחו"ל, שם נבנית משמעות חדשה של החיבור הקבוצתי, בהקשר של חברות ותרבויות זרות. רוב הישראלים אינם מטיילים מתוך סקרנות עמוקה להכיר בני תרבות אחרת, אלא מייצרים מרחב קבוצתי חדש, כמו מרחב מעבר, שבו הם מדגישים מאד את הישראליות ואת החיבור לישראלים, אך נמצאים במקום אחר, בתוך חברה שהנורמות שלה אינן שלהם. במרחב התרבותי הזר הזה יכול הנתק הפנימי להתקיים בלי סכנה נפשית. יש שמשתמשים בסמים. יש המהגרים לחו"ל.
ויחד עם זאת, הכמיהה לגשר בין ההתנהגויות כחייל לבין החיים הנורמטיביים בהמשך יכולה להתעורר בכל מיני שלבים בחיים, במיוחד כאשר אי אפשר לשאת את המחירים של הניתוק. ההתעוררות לתוך ההכרה שהאחר הינו תמיד סובייקט, ושהמשמעות של עובדה זו היא שעלי לקבל בתוך עצמי את החלקים האלימים ואת הרוע שמתוכו פעלתי כלפי האחר הפלסטיני, היא התעוררות כואבת, המביאה לעתים קרובות לצורך עז למצוא מרפא נסבל לנתק הפנימי.
קיימים היום סרטים דוקומנטריים ודוקו-דרמטיים רבים שנעשו על ידי חיילים לשעבר המתארים את תרבות האלימות וחוסר ההתייחסות לסובייקטיביות של הפלסטינים,  כאשר מתוך התיאורים הללו עולה כמעט תמיד צורך נואש לקבל מהסובבים אותם הכרה על אנושיותם, מבלי להתעלם ממעשי האלימות שהם בצעו. למשל סרטו של אבי מוגרבי, Z32, עוסק בעדות של חייל לשעבר שמספר על מעורבותו במבצע נקמה שצה"ל יזם, ושבמהלכו הוא וחיילים מהגדוד שלו קיבלו פקודה לרצוח עוברי אורח פלסטיניים, וביצעו זאת. החייל מעיד ברצון ובלבד שזהותו תישאר חסויה. הוא מחפש מחילה. הוא מספר את הסיפור שוב ושוב לבת הזוג שלו שאינה מעניקה לו את המחילה שאותה הוא מבקש. שמות התואר שבהם היא משתמשת בתארה את המעשה שלו קשים לאוזניו. הוא מבקש ממנה שתספר את הסיפור שלו, שתשחק את התפקיד שלו. במלים אחרות, שתכיר בכך שבכל בני האדם, כולל בתוכה עצמה, יש אלימות רצחנית. בת הזוג מנסה לרצות אותו, אך אינה יכולה להזדהות אתו, ובסופו של סרט הגיבור נותר רעב להכרה שלה באנושיות שלו.

התהליך הטיפולי והרוע שמחפש הכרה אנושית
כאשר חיילים לשעבר מחפשים הכרה באנושיות האלימה שלהם ואינם מוצאים את המענה בין האנשים הקרובים להם, אזי לעתים קרובות הם מחפשים אותו בטיפול נפשי. כלומר, הבקשה של החייל לשעבר בסרט של אבי מוגרבי היא בקשה שמטופלים רבים מביאים אתם, באופן סמוי או גלוי, לתוך הטיפול.
מולם, נמצאים האנליטיקאי או האנליטיקאית המגיעים למפגש עם מטופליהם מושפעים הן מעולמם הפנימי והן מתוך המציאות בה הם חיים. במקרה של האנליטיקאים הישראלים היהודים, המציאות הזו, מזה שנים רבות, היא של חיים במדינה שאינה חיה בשלום עם כל שכניה, על כל הסכנות הקיומיות הנובעות מכך. רבים מהאנליטיקאים שרתו בצבא בעבר, ורבים מאד שולחים את ילדיהם לשירות צבאי. כמו אצל הסובבים אותם, האנליטיקאים חיים בתוך המתח המתמיד בין ההזדהות עם האלימות הצבאית שמשרתת צרכי בטחון בסיסיים, לבין החרדה – אולי אף האימה – מפוטנציאל האלימות שמופנית כלפי מדינת ישראל בכלל, וכלפי החיילים בתוקף תפקידם בפרט (מצר 2009).
רבים מהמטופלים וחלק מהמטופלות שמגיעים אלינו לטיפול בישראל של היום, שרתו בצבא מול אוכלוסיה אזרחית פלסטינית בגדה, או מול לוחמי חיזבאללה וחמאס במרחבים האזרחיים בלבנון ובעזה. רוב האנליטיקאים שייכים לדור שבו לחימת חיילים נעשתה בתקופה שהוגדרה כמלחמה, תוך קבלת הכרה לאומית עזה ומהודקת בערך של הלחימה לביטחון הלאום כולו. למרות זאת, רוב האנליטיקאים מניחים שהם יודעים מהי המשמעות הנפשית של שירות צבאי עבור מטופליהם.
כאשר אדם פונה לטיפול שנים אחרי שסיים את שירותו הצבאי, וכאשר אין קשר נראה לעין בין סיבת פנייתו לטיפול לבין מעשיו כחייל, רובנו כאנליטיקאים נקשיב להיסטוריה האישית שלו ונתעכב על שירותו הצבאי בעיקר כדי לוודא את יכולת התיפקוד שלו בחברה כבוגר צעיר. אנחנו מניחים שירות צבאי כפי שהוא אמור לבוא לידי ביטוי בעיתות שלום. כמו כל שלב התפתחותי נורמטיבי אחר בחייו – למידה בבית הספר, רכישת השכלה, פיתוח קריירה, יכולת לבנות זוגיות, כך גם השירות הצבאי הופך בהקשבתו של האנליטיקאי לחלק מהשלבים ההתפתחותיים המובנים מאליהם. מטופל שיספר על מצוקה שחווה תוך כדי שירותו הצבאי יזכה בוודאי להקשבה מירבית של האנליטיקאי, אולם כמעט תמיד המצוקה והסבל ייתפסו כנובעים מחולשתו של המטופל בהסתגלות למסגרת, ולא מכוחניותו.
אולם, כפי שכבר אמרנו בתחילה, כאשר המטופלים הם חיילים לשעבר אשר בשירותם הצבאי תחזקו את הכיבוש על פלסטינים, או שלחמו נגד אזרחים פלסטינים או לבנונים במלחמת לבנון או במתקפה על עזה, המשקעים הנפשיים של התנתקות מנורמות מוסר בסיסיות של כבוד לאחר הינם מסוכנים נפשית. המגע של אדם צעיר כחייל בעמדת כוח כמעט מוחלטת על אזרחים, כולל משפחות, ילדים, נשים, זקנים, חולים, במנותק מהחברה האזרחית שלו עצמו, מזמינה להתנהגות לא מוסרית, וכך הלוחם מאבד את ההגנה הנפשית של תפיסת עצמו כאובייקט טוב עבור עצמו ועבור החברה שלו.
במקרים רבים הנפש מפעילה מנגנוני הגנה רבי עוצמה שמאפשרים לאדם לשמור על נתק פנימי בין מעשיו האלימים לבין המשמעות של מעשיו עבור עצמו. כל עוד זה עובד, זה בסדר, אך מה קורה כאשר תהליכי חיים מובילים אנשים לריפוי כואב מהנתק?
ומה תפקידנו, האנליטיקאים, בתהליך זה של מטופלינו? מסתבר שלעתים קרובות אנו תומכים, שלא במודע, בהרדמת הריפוי מהנתק. בסרטו של ארי פולמן, ואלס עם באשיר, הגיבור מתחיל לסבול מסיוטים שנים רבות אחרי מלחמת לבנון הראשונה, ובא להתייעץ עם חברו הפסיכולוג על כך שהוא חושב על עצמו כעל נאצי. הפסיכולוג מסביר לו שלמרות שהיה באירוע הטבח של סברא ושתילה, הוא היה במעגל הרחוק יותר שירה פצצות תאורה ולא השתתף באופן ישיר באיפשור הטבח, ולכן הוא אינו צריך להרגיש רע עם עצמו בכלל. הרגעה דומה נותנים בחפץ לב מטפלים רבים במציאות, ובכך נחסמת דרכו של המטופל להחלמה.
ניתן לומר שהאנליטיקאי פוגש את המטופל שפגע באחר, הערבי,  כאשר עמדת הכוח ממנה המטופל חולל את הפגיעה האלימה ניתנה לו כחייל בשם החברה כולה. בתוך טיפול פסיכולוגי, לעתים קרובות הצורך של המטופל להתנתק מההכרה באלימות הפנימית שפרצה מתוכו מוביל להעברה-נגדית של הזדהות יתר של האנליטיקאי, שנמנע מלשאול או לחשוב עם המטופל על המעשים האלימים שביצע. לאנליטיקאי קשה לתפוס את המטופל כסובל מאי-הכרה באלימות שלו עצמו, ולעתים קרובות מתפתחת אצלו, האנליטיקאי, נטייה להזדהות חד מימדית עם המרכיבים הקורבניים של החוויות הצבאיות.
 הזדהות חד מימדית כזו אינה מאפשרת, במרבית המקרים, לאנליטיקאי להכיר בסבל הנפשי של המטופל שנובע המעשים שעשה כלפי אחרים. כך נמנעת מהמטופל האפשרות לעבד את ההשלכות הנפשיות של המעשים בהם פרץ את האפשרות לחוות את עצמו כאדם מוסרי שמרסן את האומניפוטנטיות של דחפיו האלימים. במושגים של תיאוריית יחסי האובייקט,  הלוחם לשעבר אינו מקבל הכלה של האובייקט הרע שבתוכו, אלא הוא והאנליטיקאי חוברים כדי להשאיר את האובייקט הרע מחוצה לו.
ניתן לראות דוגמא מאלפת לאופן שבו חוסר עיבוד של הרוע בתוך העצמי פוגע בתפקוד של לוחמים לשעבר, למשל כאשר מתפתחים תסמינים של פוסט-טראומה. אחד הסימפטומים היומיומיים של לוחמים שסובלים מפוסט-טראומה, הוא זעם קיצוני שמתעורר בכל מצב שאינו מותאם לצרכיו של אותו אדם, זעם אשר כמעט ואינו ניתן לוויסות וריסון. ניתן לומר כי זעם על האחר הוא מנגנון שמאפשר לקבע את האובייקט הרע כחיצוני, אך במחיר שהפגוע נדון לחיים שמשחזרים חוויות של זעם וחוסר אונים. אי ההכרה באלימות הפנימית אף מצמצמת את כוחות החיוּת והיצירתיות, לעתים עד כדי דיכאון.
אני טוענת שדווקא לפסיכואנליטיקאים יש את היכולת והכלים המקצועיים לטפל בפגיעה הקשה של מי שחוו את האלימות הפנימית שלהם פורצת החוצה במציאות, שכן הפסיכואנליזה מכירה בתכנים הנפשיים הקשים ביותר, ופסיכואנליטיקאי שקשוב לאופן שבו החייל האלים נשמט מההגנה של החברה כולה, יכול להכיל את הסבל שנגרם מכך, תוך התמודדות נאותה עם החרדות מתוקפנות הרסנית ומחסלת, הן של המטופל והן שלו עצמו.
אולם, במרבית המקרים, אנחנו האנליטיקאים נופלים באותה הנקודה שבה נופלת החברה שבתוכה אנחנו חיים. קל לנו להכיל באופן אמפאתי סבל שנגרם לחייל לשעבר כאשר, פיזית או נפשית, הפגיעה היתה במטופל. אך עד כמה אנו עושים שימוש בכלים הפסיכואנליטיים שלרשותנו כדי לפענח את הסבל של מי שהיה אלים כלפי אחרים? הרי הם איבדו את היכולת לשמור את ההפרדה הנחוצה בין האלימות הפנימית לבין האלימות במציאות, ועל כן רובם סובלים מצורך קיומי עז להתנתק מהאלימות הפנימית שלהם. מעטים, אם בכלל, המקרים שבהם אנליטיקאים משתמשים בכלים הפסיכואנליטיים שעומדים לרשותם על מנת לשמור על קשב לסבל הנפשי שנגרם למי שפוגע באחר.
כלומר אנחנו, האנליטיקאים, לעתים קרובות וללא משים, נוטשים את מטופלינו לנפשותיהם עם החוויה העצמית שלהם כאלימים. תפקידנו לפתח מרחב טיפולי שבתוכו נוכל להכיל את החלקים השונים, הקורבניים והאלימים, של המטופל. אך עמדה טיפולית-מוסרית כזו שמה אותנו בדיאלוג קשה עם החברה שמתוכה אנחנו שואבים את המעמד המקצועי שלנו, וגם זוהי עמדה קשה מאד להכלה.
ניתן לומר כי לנו המטפלים קשה לתפוס שאנחנו בעצמנו חיים בתוך נתק חברתי ששמט את הלוחמים למעשים אלימים שאינם מתקבלים על הדעת. וכל עוד אנחנו לא מכירים בנתק הזה שבתוכנו, אין לנו סיכוי לעזור למטופלים שלנו להבריא מהנתק החמור שנפער בתוכם.

סיכום אישי
אני רוצה לספר כיצד אני, כמטפלת, גיליתי את הנתק הזה בתוכי, וכדי להבהיר על איזו עוצמה של מנגנון חוסם ומדיר אני מדברת, אני רוצה לספר לכם על הרקע שמתוכו אני מגיעה למפגשים, טיפוליים או אחרים, עם אנשים שמשרתים או שרתו בצבא. אני פסיכולוגית קלינית שמאלנית, שמתנגדת לכיבוש בשטחים. אני חברה פעילה מאד בארגון פסיכואקטיב, אנשי בריאות נפש למען זכויות אדם. אני חברה בעמותת רופאים לזכויות אדם, שבמסגרת המרפאה הניידת שלה בשטחים נתתי ייעוץ פסיכולוגי בכפרים פלסטינאים בגדה.
לפני כשנתיים הוזמנתי להנחות קבוצת חיילים לשעבר באגף השיקום של משרד הביטחון. התגובה הראשונה שלי היתה של רתיעה מוחלטת. אני, שמכירה מקרוב את הקורבן הכבד שמשלמים הפלסטינאים על הכיבוש הישראלי, אחבור למשרד הביטחון, שהינו הגוף הממשלתי שמוביל את האלימות של המדינה שלי כלפי האוכלוסיה הכבושה? ויחד עם הרתיעה, הסתקרנתי. ידעתי שנכי מלחמת לבנון השניה והשטחים הם אלו שמשלמים בגופם ובנפשם את מחיר המעשים של החברה הישראלית, והחלטתי להכיר אותם מקרוב.
רק שבועות מספר לאחר סיום הקבוצה, היתה לי הבזק הבנה שזעזע אותי: אף לא פעם אחת לאורך קיום הקבוצה, לא במפגשים, לא בהדרכה, ולא במחשבותי הפרטיות, לא חשבתי על המשתתפים כלוחמים שהרגו ופגעו לא רק במבוקשים פלסטינאים ובלוחמי חיזבאללה, אלא גם באלפי אזרחים פלסטינאים ולבנונים. התברר לי שכדי להמשיך ולהנחות את הקבוצה הצלחתי לשמר הזדהות חד מימדית עם המשתתפים כקורבנות של החברה שלנו.
מרתק היה לגלות שלאורך כל חיי הקבוצה, מעולם לא חדרה המחשבה שאנחנו מטפלים באנשים צעירים שהרגו ופגעו באנשים אחרים, ובוודאי שלא חשבנו על ההשלכות הנפשיות שנובעות מכך. היום אין לי ספק שאותם צעירים, רובם עם תסמינים פוסט-טראומטיים קשים, לא קיבלו ממני את מלוא העזרה שיכולתי לתת להם באם הייתי יכולה להקשיב לצורך שלהם לקבל הכרה על אלימותם ועל השתייכותם לאנושות למרות ובגלל האלימות שהם ביצעו.

 
מקורות

אינטרנט:
אתר "מחסום וואטש" – נשים נגד הכיבוש ולמען זכויות אדם     http://www.machsomwatch.org/

אתר "שוברים שתיקה" - לוחמים מספרים על השטחים               http://www.shovrimshtika.org/

Aftershock של DeEnlightener        http://www.youtube.com/watch?v=zSlQ98r5QXo/

סרטים:
32Z, אבי מוגרבי, ישראל 2008
ואלס עם בשיר, ארי פולמן, ישראל 2008

ספרות:
Altman, N. (2010) The analyst in the inner city: Race, Class, and Culture through a Psychoanalytic Lens, 2nd ed., New York: Routledge
Bar-On, D. (2001) The Silence of Psychologists, Journal of Political Psychology, 22, 2, 331-345
Berman, E. (2003) Israeli Psychotherapists and the Israeli-Palestinian Conflict, Psychotherapy and Politics International, 1(1), 1-16
Frosch, S. (2004) Freud, Psychoanalysis and Anti-Semitism, The Psychoanalytic Review, 91(3), 309-330

Harris, A. and Botticelli, S. (Eds) (2010) First Do No Harm – The Paradoxical Encounters of Psychoanalysis, Warmaking and Resistance, New York: Routledge

Moses, R. (1982) The Group Self and the Arab–Israeli Conflict, in International Review of Psycho-Analysis, 9, 55-64

Segal, H. (1995) From Hiroshima to the Gulf War and After, in Elliot A. and Frosch S. (Eds.), Psychoanalysis in Context, London: Routledge

אבישר, נ. (2008)  טשטוש, הכחשה והשתקה במבט מקרוב: הפסיכולוגים בצבא והאינתיפאדה הראשונה, הורד מאתר פסיכואקטיב ביוני 2010 http://www.psychoactive.org.il/image/users/108771/ftp/my_files/Articles/NissimIntifada.pdf?id=3063821

מצר, ש. (2009) קולן השותק של אמהות לחיילים קרביים, בתוך פרוני א. (עורכת)  אמהות: מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר, הקיבוץ המאוחד