חוסר בית כעמדה נפשית

חוויה זו של הבית הקיים בתוכנו תמיד גם אצל מי שלא היה לו בית מעולם הינה תובנה  שמקורה בתפישה של הפסיכואנליזה ההיתייחסותית. זו מבוססת על מחקרים נוירופסיכואנליטיים   ושל הסתכלות בילדים המאשררות את הנכונות ,הצורך והתשוקה האנושית המולדת לקשר   Intersubjective Relatedness
(כמו במאמרים של:
Colwyn Trevarthen:  Intersubjective Psychobiology, Vittorio Galllese: Mirror Neurons )

Orwell  כפי שהוא מתאר בסיפרו: Down and out in Paris and London חי מבחירה במשך שנים כחסר בית, אולי כדי להתקרב למקומות הכול כך קשים ונסתרים בנפשם של בני האדם שכל כך סקרנה אותו.
"רק אחרי שתישן לילה על ספסל במקום ציבורי תוכל להבין מה זה להיות חסר בית" אמרה לי טניה, נערה צעירה,  נאה, אינטליגנטית ודעתנית, לבושה באופן פרובוקטיבי- פנקיסטי, המשדר אמירה שטניה מבטאת גם בצורה רהוטה בדבריה: "המוסכמות שלכם לא מקובלות עלי, אעשה רק מה שארגיש  כנכון לי בלבד,  אני גם לא אתפתה אף לא לרגע להרגיש שייכת ולהתאים את אורך חיי לשלכם."
יש בטניה משהוא שובה לב, בנחרצות וההומור בו היא מציגה את חוסר הבית כשחרור, חופש מכבלי המוסכמות והחברה.
ניתן בקלות ללכת שבי אחרי דבריה ולהיסחף לאידיאליזציה של המצב.
אידיאליזציה של חוסר הבית קיים אף בתרבויות שונות ואולי מהווה הגנה בפני החרדות הקשורות למצב זה. כך בבודהיזם ובהינדואיזם הנזיר והקדוש הוא חסר בית המוותר על ביתו, משפחתו וכל דבר יציב וקבוע בחיים. הוא נודד וחי חסר בית ומקבץ נדבות למען התעלותו הרוחנית.

רק בשיחות פנים אל פנים, ביחידות חשפה טניה בהיסוס רב את  הכאב והגעגוע לדבר שאינה יודעת מה הוא. היא יכולה להתבונן בקנאה מהרחוב דרך חלון לתוך חדר משפחה שם יושבים הורים וילדים ומתפעלת: איך זה עובד?
טניה מסרבת לדבר על ילדותה או על הוריה אך מספרת שברחה מהבית כבר בגיל 12. נראה שהכאב שעוררה הדחייה היה כה בלתי אפשרי שהותיר לטניה רק דרך אחת למחוק את הבית מתוכה.
יכולתי לראות  את חרדתה האין סופית המציפה בעוצמתה של חרדת "אובדן הבית", הזהה וקשורה לחרדת הנטישה, כאשר במהלך הפגישה עימי הייתה צריכה לצאת לבדוק אם לא נעלם חברה של טניה, אנדרי. טניה ואנדרי חיים ביחד ברחוב ובמקומות מסתור מזה שנה, מבחינתם זה ניסיון נועז להקים בית חדש על החורבות. אך החרדה מפני התמוטטותו מפעמת בהם כל העת ומתלתלת אותם להתנהגויות ותגובות קיצוניות.
אנדרה מגיב בדיסוציאציה,  הוא בורח לכמה ימים בלי להיות מודע לכך, משתמש בסמים וחוזר מדוכא ומפוחד. בזמנים אלו טניה נכנסת להתקפי פאניקה ולבסוף שוקעת בדיכאון, זה שמזכיר לה תקופות ארוכות של דיכאונות בילדותה.

מה עושה פסיכואנליטיקאי ברחוב? בשלוש השנים בהן אני נמצא אחת לשבוע במועדון ופוגש את הצעירים והצוות, למדתי לא פעם עד כמה חשובה ההסתכלות של האנליטיקאי בהתמודדות עם המצבים המורכבים והדילמות שמביאים איתם הצעירים.
היכולת האנליטית להתבונן  מעבר לטקסט הנאמר או הנראה  ולא לקבל כל אמירה כפשוטה, אלה להקשיב לצלילים שהם בקונטרסט, אלו המתקשים לצאת המנוגדים או משלימים את הטקסט. זאת היא הקשבה למצבי תודעה מורכבים על זיכרונות העבר הנשקפים מהם. הקשבה זו מאפשרת מתן מענים מורכבים ולא שגרתיים, המכילים בצורה טובה יותר את הסערות הרגשיות עמן אנו נתקלים.
כך בדוגמה של טניה ואנדרי תגובות הצוות היו מעורבות. הייתה העמדה שראתה  מערכת זו  כפתולוגית, קשר סימביוטי שיש לדחוף אותם לוותר עליו או לפחות לא לעודד אותו.
האפשרות לחוש את חסרונו של הבית ומחיקתו מחד ואת הסימנים לגעגועים לבית ושל בית פנימי  חבוי מאידך ,נתנה לצוות  יכולת לראות קשר זה כהזדמנות לדבר מה חדש, מה שאכן הביא את הצוות לתמוך בקשר וסייע לו להתפתח.

מה הוא בית עבורנו?עבור רובנו זה המקום המוכר המוגן הבטוח בהקשרים הרגשיים הבין אישיים, התרבותיים והפיזיים. זהו מקום פנימי הבנוי על חוויות הילדות המוקדמת

משחר התרבות הבית הוא סמל המייצג את הקשר בין בני אדם, קשר שהוא מקור החיים.
גירוש ונידוי היו מאז ומתמיד העונשים הכבדים ביותר, כמוהם כגזר דין מוות. כאן ברצוני להזכיר את מאמרו של זיידן , "הגעגועים לבית" שנתן לי הבנות רבות והשראה לכתיבת עבודה זו.
ברבות מהפרשנויות האנליטיות  הבית מהווה ייצוג מטפורי לאם אך זיידן מראה באותו מאמר כי זה נכון באופן חלקי בלבד והגעגועים לבית הם מורכבים הרבה יותר, וכוללים את הסביבה האנושית, הפיזית,והתרבותית. אלו כוללים ריחות, צלילים, תחושות טקטיליות , תמונות, מצבים רגשיים בין אישיים, השפה והתרבות כולה.

זיידן  אף מציע  הבנה אחרת לסיפורו של אדיפוס: "אדיפוס כחסר בית" ומציע ולראות את המיתוס של אדיפוס כהשתקפות עולמו הפנימי של חסר הבית. אחרי שנודה, וגורש על ידי הוריו לא נותר לו  לאדיפוס אלא להיקרע בין הרצון לנתץ את הבית על מוסכמותיו, לסלק את אביו, לתפוס את מקומו ולשבור כך את כל מוסכמות החברה לבין געגועים לבית שלא היה לו אף פעם, ורגשי אשם על זעמו.

בשפות האנגלית והגרמנית יש שתי מילים נפרדות, האחת לבית הפיזי house/Haus והשנייה מתייחסת למקום הרגשי Home /Heim . בגרמנית המילה Unheimlich - חוסר בית - משמעו מפחיד, לא צפוי, לא בטוח. כך ניכרת דרך השפה המשמעויות הפנימיות של בית וחוסר בית.
בעברית לעומת זאת יש לנו רק מילה אחת – בית - המאחדת את שתי המשמעויות. מה שאומר בהרגשתי שבחוויית העם היהודי ללא  הקיום הפיזי של הבית גם המקום הרגשי אינו קיים (מה שאולי מסביר את התפישה של קדושת הארץ).
למעשה יש כאן ביטוי לחוויה של עם החווה את עצמו כחסר בית.
המיתוס היהודי בנוי סביב המוטו של גירוש ,חוסר בית וכמיהה לבית האבוד.

עד היום עומדת תמונתו של סבי לנגד עיני כאשר פניו מלאות עונג וגעגועים למשמע צלילי הכנסיות שנשמעו בביתי בעין כרם שבירושלים אשר הזכירו לו את בית ילדותו בקייב.

ניתן לראות את המהגר בשלבים הראשונים של מהלך ההגירה כחסר בית,וכאשר בוחנים את ההתנהגויות הלא אדפטטיביות כביכול, ובתגובות הייחודיות  לסביבה החדשה אצל המהגרים אנו מוצאים דמיון רב בין אלו להתנהגותם וחוויותיהם של חסרי הבית .

כך חווייתו הפנימית של המהגר כחסר בית מפעילה בתוכו תגובות טיפוסיות   לשלבי ההגירה הראשוניים או משברי הגירה מתמשכים כפי שמתארים :Grinberg & Grinberg  בספרם:
Psychoanalytic Perspective on Migration and Exile
תופעות של בלבול, דראליזציה, תחושות רדיפה ,כעס ודוולואציה המתחלפים באידיאליזציה  של החברה הסובבת. רגשות של זעם, בושה ואשם מתחלפים זה בזה, כל אלו הן תופעות  טיפוסיות  גם לחסרי הבית.
סלמן אקטר מתאר את ההגירה בעיקר "כמשבר זהות" . במידה ואנו רואים בזהות את סך כל הפעולות והמאמצים  להשתייך ולחוש בן בית הרי שאז משבר הזהות הוא זהה לחוויה של אובדן הבית הפנימי.
 
כ60% מהצעירים חסרי הבית המגיעים למועדון הם עולים חדשים  שעלו ארצה כילדים, זה  כמובן אחוז גבוהה בהרבה מייצוגם באוכלוסיה הרגילה.
מהגר החסר את חווית הבית הפנימי כטוב דיו או כזה החווה את המקום הפנימי הזה כחלל, סיכוייו לבנות בית חדש על חורבות ביתו הישן הם קלושים. רק בליווי , תמיכה וטיפול מחזיק, יציב, ומכיל לאורך זמן הסיכוי למציאת הבית הפנימי והפיכתו למקור כוח עשויה להיות אפשרית.

גורלה של פנטה לא שפר עליה כמו גם גורלם של שאר הצעירים אשר לכל אחד מהם סיפור קורע לב של נידוי והתעלמות, ניצול, דחייה ואלימות פיזית ונפשית.
סיפורה שאביא כאן מייצג במידת מה דפוסים החוזרים אצל רבים מחסרי הבית  שבמועדון.
פנטה נערה ממוצא אתיופי, נאה, אינטליגנטית, לפעמים לבושה ומתנהגת  באופן פרובוקטיבי ומתריס ולעיתים בלבוש תואם, צנוע. גם התנהגותה משתנה בהתאם:לעיתים מדוכאת, מסתירה את עצמה, נראית כילדה אבודה, ולעתים מוחצנת ומתעלמת מהסביבה.
פנטה ננטשה על ידי אימה בגיל שנה וחצי, זו לאחר שנפרדה מאביה השאירה את פנטה אצל סבתה. האם נישאה בשנית, ילדה עוד שלושה ילדים ועלתה לישראל,אביה שהיה חיל בצבא האתיופי נהרג כשהייתה בת שנתיים.
נטישה זו השאירה צלקות עמוקות של כאב וחרדה שעלו והתעוררו שוב רק כאשר אימה הביאה אותה , בהיותה בת שמונה לישראל.
עד אז הצליחה לבנות תחושת בית אם כי לא בטוחה בכפר הקטן בו חייה בעוני אך בהרגשה של ביטחון ואהבה.פנטה מתגעגעת לסבתה ולכפר כמקום שהיה והלך לאיבוד.
פנטה בהיותה בת 8 נלקחה ע"י אנשים זרים, כנראה שליחי עלייה, מבית סבתה, הועלתה על מטוס ונחתה בבאר שבע בבית אימה שלא הכירה עד אז.
ציפייתה ודרישתה של האם מפנטה להכיר בה כאם ולהכיר לה טובה עוררו ביתר עוצמה את חוויית הנטישה והעלתה את השאלות המאשימות:למה נטשת אותי מלכתחילה ? ולמה הפרדת אותי מהסבתה והכפר שאהבתי והרסת לי שוב את הבית?
רגשות עזים אלו הביאו פיצוצים חוזרים בבית וגרמו לכאב בלתי נסבל של געגועים לחום ואהבה המלווים בהרגשות של בושה ואשם.
פנטה החלה לברוח מהבית לתקופות, כאשר הבריחה היא דרך להכחיש את הגעגועים וההזדקקות למחוק את הבית שבתוכה.
מה שנישאר במגע עם רבים מחסרי הבית הוא שבמקום שבו הייתה מצפה למצוא רמזים למקום הפנימי הזה של הבית יש תחושה של חלל ריק, משהוא בסיסי שחסר המונע מהם כל יכולת להרגיש שלמים עם עצמם ולחוש אפשרות של התקשרות אמיתית לבני אדם אחרים.
המחיר של מחיקה זו הוא כבד במובן המשמעות הפנימית. פנטה הרגישה אז ביתר שאת תחושה שליוותה אותה משחר ילדותה שהיא ילדה   שהוריה מכרו אותה, היא איננה אלא חפץ, שיכולים להשתמש ולזרוק אין סיכוי שמישהו יאהב אותה,
אי אפשר לסמוך על איש, היא בודדה בעולם ולכן היא מלאה ברגשות של חרדה, כאב, בושה, אשם, דיכאון וזעם.
על רקע זה פיתחה פנטה אורח חיים ששחזר שוב ושוב את הטראומות הקשות ואם תירצו את אובדנו החוזר של הבית.
בגיל 14 הועברה על ידי הרשויות לפנימייה , גם שם הרגישה בודדה זרה ולא ריצוייה.
כדי לברוח מרגשותיה הקשים החלה  לברוח מהפנימייה ולהשתמש באלכוהול וסמים. תחת השפעתם  מרגישה ריצוייה ואהובה אך יוצרת סוג קשרים שבסופם היא שוב מנוצלת, מוכה ונאנסת.
ובכל פעם שהיא יוצאת ממערכת זו היא שוב נפגשת עם אותו חלל המביא עליה דיכאון עמוק עוד יותר.
ויחד עם זאת יש הרגשה שההקשבה שלי לדבריה מעוררת בה איזה תיקווה למצוא שוב את הבית האבוד ולמלא בתוכן אנושי את החלל הריק, ומדליקה אור בעיניה.
פנטה אף יכולה לחלום על עתיד טוב יותר שבו שוב אולי ניתן לראות געגועים לבית, לא לבית הזה שלא היה לה אף פעם ,אלה לבית  הפנימי שהיה ונשאר מוסתר ומוכחש כל השנים.
"הייתי רוצה ", היא אומרת,  "שיהיה לי בעל שיאהב  אותי ילדים ומספרה קטנה משלי" .
מצב חוויה זה של בית פנימי במשמעות של חיבור אנושי  הנותן חוויה של ביטחון , קיים לדעתי בבני אדם מלידתם, אם כצורך פנימי ואם כיכולות מבניות של המח ואם כזיכרון פנימי.

כשהייתי אמור לכתוב אבחנה במכתב לביטוח הלאומי התלבטתי מה לכתוב?

ניתן לראות במיכל פנומנולוגית: כמי שסובלת מהפרעת אישיות גבולית, עם דיכאון, חרדה, קוים פרנואידיים ומצבי משבר על גבול הפסיכוזה, עם הרסנות ופגיעות עצמיות.
אך האם לא נכון יותר לאבחן אותה כמי שסובלת מהפרעה:
פוסט טראומטית כרונית של טראומה מצטברת, ראשית נטישתה של אימה, אובדן הבית הראשוני ולאחר מכן הטראומה של ההגירה ואובדן נוסף של הבית.
ואולי על רקע כל המחשבות שהבאתי בפניכם כאן היום היה נכון לאבחן  את פנטה כסובלת מהפרעה קשה של חוסר בית פנימי.

3.Debora Luepitz :Orwell,Winnicott,andLacan:Notes of a Psychoanalyst From Project H.O.M.E
Psychoanalysis ,culture&society (2005,10,328-334)
4.    Eric Harper  “Being Homeless” at The site for contemporary Psychoanalysis