פסיכואנליזה בת זמננו - יש חיה כזו?

אני מאמינה שתיאוריה אינה אמת מוחלטת אלא נטועה הן באישיות של מי שכותב אותה והן בתרבות"חברה שבה היא נכתבת. ולכן היא משתנה עם הכותבים ועם השתנות התרבות. הפסיכואנליזה חוקרת את נפש האדם בקונטקסט של התרבות בה הוא גדל. יחד עם זאת המהות העקרונית של הפסיכואנליזה היתה בתחילתה ונשארה עד היום, והיא אמורה להיות מעבר לכל הזמנים והתרבויות :

מדוע התשובה היא לא? מדוע בת זמננו היא גם מה שהיה? הפסיכואנליזה היתה במהותה מראשיתה תנועה חתרנית, החוקרת את הלא מודע. את מה שאינו ידוע, מה שאינו גלוי לפני כולם. המהות הזו של להיות במצב שבו יש חיפוש אחר המגע עם הלא ידוע, אינה רק בעבודה הקלינית ובקשר עם הפציינט, אלא גם בהתפתחות התיאוריה הפסיכואנליטית, כך שאין אמירה נחרצת של זו האמת לעולם ועד. כמו שביון אמר "האמת של היום היא הדוגמה של מחר". ועל כן מהות הפסיכואנליזה היא התחדשות ושינוי, מבלי להיות כבולים לתיאוריה באופן חונק. הספק, השאלות, החיפוש המתמשך הם המונעים קפאון של הפסיכואנליזה.

כאשר פרויד ביטא את התיאוריה שלו על המיניות הילדית בתחילת המאה העשרים ובקונטקסט התרבותי של אז, הוא נתקל בהתנגדות רבה מצד החברה הסובבת אותו. כאשר הוא קבע "אנטומיה היא גורל" וקבע שהאשה היא נרציסטית ובעלת מוסר פחות מפותח, הוא אמר בו זמנית שהוא לא מרגיש שפתר את החידה של האשה, והוסיף ואמר לכו ושאלו את עצמכן ואת המשוררים מהי האשה. הוא פתח פתח לויכוחים סוערים של שנים, עד היום.

וויניקוט, במאמרו location of cultural experience מתאר איך זמן מסויים הוא הבין את השורות של רבינדרנת טאגור במובנים אדיפליים על פי פרויד. לאחר מכן הוא הבין זאת במובנים קלייניאניים על פי מלאני קליין, ואילו הוא בוחר לתאר זאת במונחים שלו ובשפה משלו. הוא, שמחד הלך עם הקלאסיקה, ומאידך פיתח מושגים משלו וראיה משלו עקב אישיותו, מקצועו כרופא ילדים, והתרבות השונה מזו של פרויד, בחר על כן לא לסקור בכתבים שלו את הספרות הפסיכואנליטית עד אליו, כמו אמר אני ממשיך עם האמת שלי, נשען על התיאוריה עד כה, אבל ממשיך עם מה שמתאים לי עכשיו.

אם כך, המודל הקלאסי של הפסיכואנליזה מכיל בתוכו את העקרון שדברים נמצאים כל הזמן בשינוי ובזה בת זמננו היא גם קלאסית.

אציין בסוגריים כי התיאוריה היא חתרנית מחד; אולם בפועל ביישום של הפסיכו אנליזה יש הרבה פעמים התקעות בדוגמה. יש התגוננות מפני החדש והצמדות לידוע. הרבה פעמים יש התנגדות לחידושים ושינויים, התנגדות שנטועה הן באישיותו של התיאורטיקן, והן מחשש משינוי לא מבוסס (ידוע לנו לדוגמא התנגדותו של פרויד לפרנצי, הדחייה של קליין את וויניקוט כאשר הוא הציע שינויים בתפיסה האנליטית, או המשבר בין לאקאן ומתנגדיו).

מסעוד חאן מדבר על כך שהפסיכואנליזה היא תיאוריה הומניסטית ולא מדעית ועל כן הצטברות הידע היא באופן אחר מאשר במדעי הטבע. בפיזיקה למשל- מי שלומד כיום פיזיקה כבר לא צריך לקרוא את ניוטון ואף יודע יותר מניוטון. הצטברות הידע היא בכיוון אחד. חץ לעתיד. בתיאוריה הומניסטית המצב שונה. יש צורך לקרוא שוב את פרויד כמו שיש צורך לקרוא את שקספיר, אולם הן את פרויד והן את שקספיר יש צורך להבין בקונטקסט של זמנם. יש צורך לקרוא את פרויד, את קליין, את וויניקוט וכו', אבל, הוא מדגיש, יש צורך לקרוא אותם באופן יצירתי תוך הבנה שהם נכתבו בקונטקסט של התרבות והזמן הספציפיים. ומעבר לכך, יש צורך לקרוא אותם באופן המאפשר לדמיון וליצירתיות לפעול.

באופן זה אני גם מבינה את ביון שאומר no memory no desire. כלומר- אנו צריכים להיות ללא התשוקה להוכיח את מה שכבר נאמר. אנו צריכים לדעת את מה שנאמר, אבל להיות תמיד עם פתיחות מוחלטת לחדש.

וזה מביא אותנו לתשובה החיובית לשאלת פסיכואנליזה בת זמננו- אכן, יש חיה כזו:

נזכור שפסיכואנליזה בת זמננו היא תוצר של למעלה ממאה שנות תיאוריות מתפתחות והתנסויות קליניות אולם בכל זאת יש הרבה שינויים בתיאוריה של זמננו. גם היום הפסיכואנליזה עוסקת בנפש האדם- שבה יש אלמנטים בסיסיים שאינם משתנים: הצורך באהבה, הקנאה, התחרות, העלבון והפגיעות, הגבולות (מה שלי ומה שלך), ההשתייכות לחברה והשאיפה להגשמה עצמית. אולם הפסיכואנליזה פנתה לערוצים שונים שבהם התפתחויות שונות ודגשים שונים: בערוץ פסיכולוגית העצמי הדגש הוא על העצמי, ובערוץ האנטרסובייקטיבי הדגש הוא על הבינאישי; בערוץ יחסי האובייקט הדגש הוא על הקומוניקציה הפנימית, ובערוץ ההתיחסותי הדגש הוא על הקומוניקציה הבינאישית. אני מאמינה שלא ניתן לבטל אף אחד מערוצים אלו, גם לא את הפסיכואנליזה הקלאסית, כשם שבאמנות, לא ניתן לבטל זרמים שונים, בין אם מדובר בפיגורטיבי או באבסטרקט או באחרים; כל אחד מהם מתפתח ומשתנה, ונשען על קודמיו.  

בין כל הערוצים בפסיכואנליזה, אני אישית בוחרת להישאר פתוחה לערוצים השונים ולעבוד עם הפציינטים שלי בכיוון שמתאים להם. כך אני מאמינה שהקשב הוא אופטימלי, והחופש בטיפול הוא מקסימלי . אני שואפת לשיח נטול ז'רגון, ויחד עם זאת אני מקשיבה: האם הקומוניקציה בשעה היא תוך אישית או בינאישית? במה אני, שנמצאת שם כאנליטיקאית, תורמת לשיח שהפציינט מביא. אני מרגישה שחובתי היא להמשיך וללמוד כל הזמן. ללמוד מהפציינטים, מקריאה, מכתיבה, וגם מתלמידים. הפתיחות לערוצים השונים דורשת גמישות רבה מצידי, מצפן פנימי, כמו גם עיון מתמיד בשאלה החשובה שאסור לנו להניח אותה: זוהי ההתיחסות לנושא האתיקה של יחסי הכוח והסמכות בטיפול. ואני רוצה להגיד כמה מילים בנושא זה.

המילה כוח אינה אהובה בדרך כלל כאשר מייחסים אותה לשטח הטיפול והאנליזה. אך נזכור כי כוח יכול להיות שליטה וכוחנות כמו גם מנוף להשפעה ובעיקר לגדילה. אני מדברת על  use or abuse of power. הפציינט בסופו של דבר שם עצמו בידי האנליטיקאן. התלות במהלך האנליזה היא הכרחית. הרי זו התלות שמספקת את הבסיס הבטוח לצמיחה, התבגרות, ובסופו של דבר לעצמאות רבה יותר.

הייחוד של הפסיכואנליזה בת זמננו  הוא גישה קונטקסטואלית גמישה, כזאת שנמצאת בתהליך אינסופי של השתנות, וטרנספורמציה

גישה עכשוית זו שואבת רעיונותיה מהגותם של ויניקוט, ביון וקוהוט, מבשרי הקונטקסטואליות של אחרי מלחמת העולם השניה.

 ברצוני להציג חמישה עקרונות שהם, לדעתי, בלב הפסיכואנליזה בת זמנינו:

קונטקסטואליות רחבה, עצמי משתנה, התפתחות נון ליניארית, ניסוח חדש לתוקפנות  ועקרון החופש.

אם הפסיכואנליזה הקלסית השתמשה במטפל כמסך נייטרלי, כר  עליו יכול המטופל להשליך את תכני עולמו הפנימי,  הרי שהמטפל של הפסיכואנליזה בת זמננו, משמש כקונטקסט להבנייה חדשה של פנים הנפש; פה העולם הפנימי לא משתחזר בלבד, כי אם מתחולל ומכונן באמצעות הקשר סביבתי שונה מזה של העבר.

יתר על כן, הפסיכואנליזה העכשוית,  מושתתת על רעיון רדיקלי של קונטקסטואליות רחבה , כזו שהולכת מעבר לשניים ומעבר לשלושה. היא מעוגנת בתוך אקולוגיה  של זולתי-עצמי של התרבות.

מושגים כגון שדה, מערכות (systems), ושזירות ( interbeing ), מציעים ששינוי מתחולל גם בקונטקסט של קשר עם מטפל, וכן בקונטקסט רחב; החברה והתרבות בה חי האדם.

ויניקוט הציע ששדה המשחק הוא התרבות. עלינו לכלול את הפילוסופיה בחשיבה הפסיכואנליטית.

ביון הציע מיתולוגיה כאמת אוניברסלית אשר מפרה את העולם האנליטי.

קוהוט הציע שעלינו להתייחס להסטוריה כפונציה שומרת- רצף.

ואכן, פסיכואנליזה בת זמנינו, משתמשת בתפישות עולם מדיסציפלינות שונות על מנת להעשיר את עצמה ולהפתח לאפיקים חדשים: אמנות, התבוננות הסטורית וחברתית, פילוסופיה מערבית ומזרחית, ספרות, ופיזיקה.

היא מתמסרת להשפעת מדעים אלה ומאמצת בזרועות פתוחות את מושגיהם על מנת להעשיר את עצמה.

אנו רואים את האדם כמוגשם על ידי מכלול תופעות העומדות לרשותו, להמזג איתן ולהפנים את הפונקציות שלהן כחלק שלו.

2. עצמי משתנה

הפסיכואנליזה העכשוית מעמידה את העצמי במוקד הענינים.

עצמי זה אינו מבנה סגור , גם לא בעל טופוגרפיה קבועה מראש.

העצמי בן- זמנינו הינו חלופי, משתנה, בעל אינסופ מניפסטציות, בהתאם לקונטקסט בו מצוי ברגע נתון.

קונטקסט מגלה-עצמי  הוא כזה שמחזיק רצף ומיצר נראות. כך מותנע הפוטנציאל הקיומי של העצמי.

אפשר לדבר על עצמי הקיים טרם לידתו, וההשפעות הסביבתיות ההופכות אותו לקיים,

אפשר לדבר על עצמי וירטואלי אשר מתגבש עם הזמן כקוהסיבי, בנוכחות של זולתעצמי מבשר-קיום.

אפשר לדבר על על אמיתי או כוזב.

העצמי יכול להתגלות או להסתתר, יכול לדבר במילים, במעשים, בגופו, או בשקיטתו.

אלה הינם מופעים שונים, כשרים במידה שווה ;

איננו עסוקים במה שמפותח פחות או יותר; מאזינים אנו לקולותיו השונים של אותו עצמי, ועושים לכינון משמעותם .

3. התפתחות נון ליניארית  

אופן התפתחותו של העצמי מתרחשת בקו נון- ליניארי, נטול דטרמיניזם;

בניגוד לשלבי ההתפתחות הליניאריים  של פרויד והפסיכולוגיה של האני , אין אנו מניחים שא' בהכרח מוביל לב'.  

 ויניקוט סימן כוון נון-ליניארי כזה, כאשר תאר את הפחד ממשבר שכבר היה, פרדוקס העבר המנכיח עצמו בעתיד.

במקום אחר, תאר ויניקוט התהוות מתוך הרס; מתקפה על אובייקט מחוללת את קיומו העצמאי. שוב כוון נון ליניארי של חשיבה.

 ביון חיזק את המגמה הנון ליניארית בהצעתו המהפכנית לשכוח את הדברים על מנת לאפשר התהוותם כל פעם מחדש. מה שחשוב הוא אופן ההתנסות בהווה, לא מה שנחשב קודם לכן. כך המגמה הפרוידיאנית להפוך את הלא -מודע למודע, הופכת אצל ביון  וממשיכיו למגמה להפוך את המודע ללא מודע, לחלום אותו כל פעם מחדש.

4. גישה חדשה לתוקפנות

אחת המהפכות המשמעותיות של הפסיכואנליזה העכשוית, היא ניסוח מחודש של הבנת התוקפנות. ניסוח זה שולל את הגישה הדרויניסטית ואת מקומם הבלעדי של דחפים. מושג התוקפנות  מקבל פה התיחסות הקשרית מובהקת.

ויניקוט הפך את תיאורית התוקפנות לתיאוריה אשר רואה את התוקפנות כמהלך חיובי, אשר מוביל להכרת המציאות האובייקטיבית.

ביון דבר על המיכל כמקום בו ניתן להניח את הבלתי נסבל ולתת לו לעבור מודיפיקציה. כאשר יש מיכל כזה, טרנספורמציה אפשרית.

 וקוהוט תרם את מושג הזעם הנרקיסיסטי, ההבנה שזעם אינו מופע רגרסיבי לשלב התפתחותי קדום. זעם לעולם  קשור בצורך שלא קבל מענה, באי איזון של המטריצה הנרקיסיסטית.

5. עקרון החופש

מחשבה אחרונה זו, על  עקרון החופש,  קשורה  להשפעה על מצב הפסיכואנליטי. פסיכואנליזה עכשוית, שמה את חופש המטופל בראש מעייניה. המטופל אינו מצופה להכנע לתכתיבי סטינג נוקשים, הוא רשאי לשאול שאלות ולצפות למענה הולם  ומכבד. הוא מוזמן  להתייחס לסטינג ולהשפיע עליו. לא עוד חליפה תפורה מראש, כי אם חליפה לפי מידה.

 קונטקסט טיפולי כזה, של קירות גמישים, מעצים את יכולת המטופל לחוות concern , אחריות ומעורבות. האפשרות לדבר את עצמו באופן צלול בנוכחות אוזן אמפתית, מאפשרת פענוח, של  צופן טבעו הראשוני הלא-שסוע, הפרה טראומטי של עצמיותו.

צמיחה נפשית הינה כינון   אזורים לא- מפוצלים של העצמי, העצמה של תודעה חופשית,  צלולה, יודעת -עצמה.

בהתבוננות זו, גם ההעברה מקבלת פנים חדשים; אנו מנסים לשחרר את האדם באופן עמוק  לא רק מדחפיו המפעילים אותו כי אם גם משחזור אינסופי; לחולל את הלא נחשב האינסופי ה unthought known , שהיה חבוי והתבושש לקבל ביטוי. טרנספורמציות כאלה אפשריות היכן שהמטפל אינו אינו מקובע לחוקי טכניקה ידועים מראש ומצרי מרחב , כי נותן עצמו להנכחות אינטואיטיבית, ואמפתית לצרכי המטופל.

 ולבסוף, גם המכון שלנו צמח בקונטקסט מסוים.

תוך כדי הסבר מדוע, לדעתי, זוהי התערבות אנליטית לגיטימית במצב בו היא נאמרה, אתאר ממחשבותיי על פסיכואנליזה בת זמננו.

בעיני, התבניות הלא מודעות, שבהן מתבטאים היצרים, המשאלות, החסכים וההגנות הן תבניות של יחסי אובייקט מופנמים. אנחנו פועלים בעולם, מפרשים לעצמנו את העולם מתוך התבניות הללו. מושג מרכזי עבורי, שמתאר את מטרת הפסיכואנליזה הוא חופש. האדם, שמשחזר אספקטים מיחסי האובייקט המופנמים הלא מודעים שלו, יכול להיות חופשי משחזורים אלו, אם הוא מודע לשחזור כפי שהוא מתבטא בהווה ומכיר בו כשייך לשם ואז ולא לכאן ועכשיו.

מטרת העבודה האנליטית, כפי שאוגדן מיטיב לתאר זאת במאמר מ 1996: "האנליטיקאי והאנליזנט מייצרים סמלים, בדרך כלל מילים, עבור אספקטים שעד כה, לא נחשבו ולא דוברו, של עולם האובייקטים הפנימי של האנליזנט ". כפי שכל אנליטיקאי מיטיב לדעת אין זו משימה פשוטה כלל וכלל, כיוון שבטיפול האנליטי, המטופל משחזר אספקטים מיחסי האובייקט המופנמים הלא מודעים שלו עם האנליטיקאי, והאנליטיקאי משתתף בשחזור, כלומר חווה רגשות ומחשבות ומתנהג בפועל, לא בהכרח במודע ובדרך כלל באופן לא מודע, בדומה לאובייקט שמושלך עליו מתוך עולמו הפנימי של המטופל.

סימינגטון במאמר מ 1983 מבטא זאת כך " מהרגע שבו האנליטיקאי והאנליזנט נכנסים למה, שאנו קוראים לו אנליזה, שניהם יחד הם חלק ממערכת אשלייתית. שניהם תפוסים בתוכה. הספרות האחרונה מדגישה שהאנליטיקאי אינו רק מראה, אלא שזהו understatement ענק. האנליטיקאי תפוס בלאסו של עולמו הפנימי האשלייתי של

האנליזנט ".

בכדי לאפשר למטופל להיות חופשי מהשחזור הן בסיטואציה האנליטית והן בחייו, האנליטיקאי צריך להשתחרר מהלאסו, להשתחרר מלהרגיש, לחשוב ולפעול כמו אותו אובייקט מתמונת עולמו הפנימי של המטופל.

הדרך להשתחרר מחומר לא מודע, שמפעיל אותנו, היא להיות מודע אליו, לא להתגונן מפניו, לסלק אותו או לשנות אותו, אלא להכיר בו כפי שהוא. בפסיכואנליזה הקלאסית,  הדרך של האנליטיקאי לעזור למטופל להשתחרר מחומר לא מודע שמפעיל אותו היא באמצעות הפרוש ובמידה ומדובר בשחזור בסיטואציה האנליטית, באמצעות פרוש העברה.

במשך שנות קיומה של הפסיכואנליזה התרחב טווח האנשים, שפונים ויכולים להיעזר בטיפול אנליטי. עקב עובדה זו, נתקלו אנליטיקאים בהרבה מטופלים, שפירוש, גם אם הוא פירוש מדויק, אינו מאפשר את המהלך בו המטופל מוותר על ההגנה ומכיר בקיומם של תכנים רגשיים כאובים ומפחידים, שעד כה נמנע מלהכיר בהם ולהרגיש אותם.

סטיבן מיטשל, שעזר רבות בהקמת מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו וחבל שהוא לא איתנו היום, כיוון שנפטר בטרם עת, כתב מאמר ב 1996 בשם   " כאשר פירושים נכשלים " ובו הוא מתאר מצבים מאנליזות בהן בעזרת פרושי העברה מדויקים לא מצליחים לצאת מן השחזור ולהתבונן בו. הוא כותב על מצבים אלו " אין פתרון כללי או טכניקה. אם לדבר באופן מוכלל, the analyst should go first , לנסות לפרוץ למצב רגשי אחר, לרצות יותר ולמצוא דרך לעניין בכך את המטופל. רק אז, כאשר מופיעה נוכחות רגשית חדשה, הפרושים הופכים לחדשים באמת, וקורית התרחשות אנליטית אמיתית ולא שחזורים מוסווים ".

בכדי שהאנליטיקאי יפעל באופן הזה, הוא צריך להשתחרר ולהיות חופשי מתכתיבים של מותר ואסור בתפקודו כאנליטיקאי, בדיוק כפי שהמטופל אמור להשתחרר מציוויי מה מותר ומה אסור לו לחשוב, להרגיש ולדמיין.

המטופל של ג'ודי דייויס, שסבל מסימפטום של בחילה משתקת מול מיניות אפשרית בינו לבין אישה אליה השתוקק, חווה את עצמו כמלא במיניות אסורה ומגעילה, כלפי האנליטיקאית שלו, בעוד היא החפה מכל מיניות הקשורה אליו, בוודאי מזועזעת מחוצפתו מעוררת הזעם. תמונה זו הייתה שחזור של מצבים מנעוריו של המטופל, כאשר אימו הייתה מקריאה לו אגדות רומנטיות על הספה מול האח תוך קרבה פיזית גדולה ביניהם. כשהנער היה מגיב בעוררות מינית, האם הייתה מתבוננת בו במבט מזועזע ומלא גועל והוא הרגיש עצמו מבויש על מיניותו המגעילה, שמופנית כלפי אימו שבוודאי חפה מכל רגש דומה כלפיו.

ג'ודי דייויס מתארת במאמר, שהמטופל לא נענה לניסיונותיה בכל הדרכים הידועות לה, בכדי לאפשר לו לחשוב ולהרגיש, שאימו יצרה סיטואציה ארוטית, אך התכחשה לכך והשליכה את הבושה והגועל על בנה המתבגר. המטופל טען באופן נחרץ וחוזר על עצמו, שאמהות ואנליטיקאיות אינן חשות משיכה מינית כלפי בניהן ומטופליהן, ועל כן כל הגועל והבושה על מיניותו הסוטה הן שלו ושלו בלבד. כלומר המטופל לא היה מוכן לחוות את הכאב הנפשי, שכרוך בהכרה שאימו השתמשה בו כאובייקט ארוטי, ולכן לא היה מוכן להכיר בשחזור שהתרחש באנליזה, כשייך לשם ואז ולא לכאן ועכשיו.

לאחר שהאנליטיקאית כלתה את כל ארסנל הפרושים והטקטיקות הידועות לה בכדי להיחלץ מתפקידה בשחזור כאם החשה מיניות אך מתכחשת לה ולא מכירה בקיומה, היא, באומץ רב, אמרה את המשפט שציטטתי בתחילת דברי והוסיפה " אנחנו בוודאי לא נפעל על פי רגשות אלו, אבל אתה נראה כל כך נחוש להכחיש שאישה יכולה להרגיש כך, שאימך יכלה להרגיש כך, שלא יכולתי לחשוב על דרך יותר ישירה לתת לך לדעת, שזה פשוט לא נכון ".

בהתחלה, המטופל הגיב קשה לאמירות אלו, אך בעקבותיהן חל מפנה בדיאלוג האנליטי והמטופל יכול היה להכיר באמת הכאובה אודות אימו ולהשתחרר מהסימפטום, ששיתק את חייו.

אני רוצה להדגיש, שלדעתי, האמירה של ג'ודי דייויס לא נעשתה מתוך מטרה להיות אותנטית בקשר עם המטופל, לא מתוך צידוד גורף ב self disclosure , ולא מתוך עוצמת תחושות מיניות , שהיא חשה כורח להתוודות עליהן, אלא מתוך הבנה את התהליך האנליטי. הבנה, שהתהליך תקוע בתוך שחזור של מטופל, שמתקשה ומתעקש, שלא לשאת את הכאב הנפשי הכרוך בהכרה, שאימו השתמשה בו כאובייקט ארוטי.

בעיני, החופש של האנליטיקאי בן זמננו לפעול, שלא על פי תכתיבי הטכניקה הקלאסית, מצריך הבנה, הבנה מופנמת של מהות הריפוי האנליטי, אחרת אנו מסתכנים באנרכיה פרועה וב abuse מזיק של הסיטואציה האנליטית.