ההרצאה תבחן את טענתה של לורנס קאהן כי הפסיכואנליזה, במיוחד באגף האנגלו-אמריקאי שלה, עוברת תהליך "אמפטיזציה", בו המטרה העיקרית לחבור לרגשותיו של המטופל כדי לאפשר לו השגת אושר ורווחה נפשית. מבחינתה של קאהן, זאת מטרה נאיבית ואף שטחית, שבהכרח תרחיק אותנו מהחתירה המקורית של פרויד אל נבכי הלא מודע.
לבירור הטענה נתבונן תחילה במקרים קליניים, שניים מהם של קאהן עצמה, ואף ניעזר בפלאי
ה-AI כדי לברר הבדלים בין "הגישה האמפטית" ממנה קאהן מסתייגת לבין "הגישה האפטית" בה היא מצדדת. החלק השני של ההרצאה יוקדש לבירור כוונתו של פרויד בהגדרת הפסיכואנליזה כבעלת "ניבי רעל" (פרויד, 1926). ביטוי מטפורי זה מתייחס לפסיכואנליזה בצורתה ה'מקורית' – בניגוד לתרפיה "המתנחמדת" השואפת להשיג 'נחת בתרבות', שהחלה כבר אז ללבלב בקרב אנשי המקצוע בארה'ב. הדיון עם הקהל יתמקד במתח בין עמדתו החתרנית, השוללת את הנחת, של פרויד, לבין הנטייה בחוגים אנליטיים מסוימים להתכחש לרעל ולרוע שבנו לטובת לבביות אמפטית הן בחדר הטיפולים והן בעולם בחוץ.
בהרצאה נדון באופן שבו המפגש הקליני הפסיכואנליטי מתייצב אל מול נפגעי טראומה מאסיבית. כפסיכואנליטיקאיות, נפגשנו בשבעה באוקטובר עם התקפה אחרת, מפתיעה בעוצמתה, על טריטוריות פנימיות וחיצוניות. השבר שנפער פגש את גבולות המסגרת האנליטית ואיים לפרוץ את הסדר המוכר. אל מול הפריצה והמתקפה של האובדן, הרוע וההרס, זהינו את הסכנה של איבוד האחיזה והיסחפות לשטח הפקר. בהרצאה נתאר את תהליכי החשיבה שצמחו במהלך עבודה אנליטית מתמשכת וקבועה. נתמקד בתרומה הקריטית של יצירת סטינג מידי, קבוע ומתמשך עם מחויבות אתית עמוקה; בכינונה של עמדה אנליטית בהירה העומדת מול הארעיות והפגיעה במישור הממשי והסימבולי.
הסטינג האנליטי אפשר יצירת גבולות, קידם את היכולת לחשוב ולחלום, כך שהתאפשרה עבודה עם אזורים הנגישים למודעות ופירוש ועם אזורים חסרי ייצוג. נוצרה בהדרגה מעטפת לחיים נפשיים, חיבורים לכוחות החיים ותחושה של ״בית נפשי״. כמו שמיטבה לורנס קאהן לתאר – מקום שבו הריק אינו חייב להיות חורבן מוחלט, אלא מרחב שבו יש אפשרות לצמיחה מחודשת, גם אם שברירית ואיטית.
בכתביו הטכניים ניסח פרויד את כלל ההינזרות (Abstinence), שמשמעותו הימנעות המטפל מלספק את הדחף של המטופל, כך שהכמיהה של המטופל תהיה "כוח מניע לעבודה ושינוי". ברעיון ראשוני ודחוס זה ניסח פרויד את העמדה האתית של הגישה הפסיכואנליטית של החֶסר, שאינה ממהרת להרגיע את המפגש של המטופל עם החזרה של המודחק שמגיח דרך יחסי העברה, ומתאפשר למטופל להיות במגע עם אותו חומר שהפציע. לאקאן פיתח רעיון זה בכתיבה אודות "הברידג' האנליטי" (Écrits), כאשר תפקיד האנליטיקאי הוא לאפשר את עבודת הלא-מודע של המטופל. בהרצאה אבחן את המתח הכרוך בעמדה האתית המכוונת להותרת החסר בסיטואציה האנליטית, וזאת אל מול 'אני' (של המטופל ושל המטפל) ששמח היה לחסל את המגע הזה. אנסה להציע שבהמשך לניסוחים של פרויד ולאקאן אודות דחפי החיים כמעקף לדחף המוות, ההינזרות, גם היא עמדה שמנסה למצוא מעקף לדחף המוות, כאשר אנליטיקאי שלא כורת ברית עם הסימפטום, המדומיין והאַפקטיבי, מפריע לכפיית החזרה של המטופל, כלומר, לאפשר למטופל להישאר במגע עם התשוקה, הסימפטום וההתענגות שלו.
"להפוך את הקיום למונוטוני, כדי שהוא לא יהיה מונוטוני. להפוך את היומיומי לחסר ערך כדי שהדבר הפחות ביותר יהיה הסחת דעת. באמצע עבודתי היומיומית הרגילה, עבודה אפלה, חדגונית וחסרת תועלת, עולים בי חזיונות של הימלטות, עקבות של חלומות על איים רחוקים, תחושות אחרות, אני אחר… אני יכול לדמיין את הכל, כי אינני דבר כלשהו. אילו הייתי דבר כלשהו, לא הייתי יכול לדמיין".
(פרננדו פסואה, ספר האי נחת, עמ' 60-61)
בתקופה זו של אי נחת, של כפייה ושל חזרה, אתייחס בהרצאתי לאופן בו אנחנו יכולים לעבור מחווית זמן מחזורי, מונוטוני וסגור, לעבר זמן פתוח, היסטורי ואנושי, זמן בו האדם נעשה לסובייקט המסוגל לאובדן, אבל והתפתחות. אופנויות אלה של חווית זמן יומשגו לאור רעיונותיהם של וילפרד ביון, הנס לוואלד וביאטריס פריאל ויודגמו במספר דוגמאות קליניות קצרות. מתוכן, אדון באפשרות של הטיפול האנליטי לסייע למטופלת "להיוולד" לתוך הזמן. הדיון יבקר את הטכניקה האנליטית המקובלת ואת המלצתו המפורסמת של ביון להימנעות מזיכרונות ומתשוקות.
בתיאוריות בנות זמננו בפסיכואנליזה ישנה נטייה להדגיש את המחויבות של פרויד למדע ולפוזיטיביזם (מיטשל, 1993; גוברין, 2004; מנדלוביץ׳, 2007 ועוד). על רקע זה מבקרים אנליטיקאים בני זמננו את המושגים הבסיסיים של פרויד, כגון, ניטרליות, העברה, התנגדות ועוד, כנטועים בפוזיטיביזם. בהרצאה זו ארצה להתחקות, דרך קריאה צמודה בהרצאה ׳לסוגית השקפת עולם׳ (1932), אחר המתח שבכתיבתו של פרויד בין מה שנראה מחד כנאמנות למדע הפוזיטיביסטי ומאידך כמחויבות לא מתפשרת להתנערות מתפיסות מטאפיזיות ודתיות. אציע קשר מורכב בין שני קטבים אלו, המצביע על כך שבבסיס הפסיכואנליזה הפרוידיאנית ניצבת מחויבות עמוקה לחופש המחשבה ושחרורה מכבלי דיכוי פנימיים וחיצוניים.
אציע כי הגישות הפסיכואנליטיות בנות זמננו המגנות את הפסיכואנליזה הקלאסית בשל מחויבותה למדעיות הפוזיטיביסטית מחמיצות את המוטיבציות הפרוידיאניות ומתעלמות מן השאלות עימן פרויד התמודד. לפיכך, לא רק שגישות אלו עומדות על בסיס רעוע, אלא שהן מתרחקות מרוח הפסיכואנליזה ולמעשה חותרות תחת עצמן. לסיום, אציע כי יש לחזור אל מושגי היסוד הפסיכואנליטיים ולקראם מתוך המחויבות הפרוידיאנית לחשיבה ביקורתית וחופשית.
"ואם התקווה לא תורה לנו את הדרך, נשאב את כוחנו מן הייאוש".
(מילטון, גן העדן האבוד, פרויד במכתב למרתה ברנייז, 28.8.1883)
במושב זה נעסוק ב'אי הנחת' שתקופה זו מעוררת בנו, בהתייחס לנושאים של תקווה, ייאוש ויצירה. תחילה יובאו מספר התבוננויות תיאורטיות אודות הנושא (וילפרד ביון, חנה סגל, ומרגוט וואדל). ביון וואדל טוענים כי בדומה להתמודדותו של התינוק עם חוויותיו הראשוניות הכאוטיות, כך גם בהמשך חייו, על האדם לדעת כיצד להעניק גם לאירועי חיים שליליים – משמעות; דרך זאת חוויית התקווה מתחזקת. כמו כן חשוב שירגיש שגם במידה שמדובר בדבר מה קטסטרופלי, הדבר יכול להיות מוכל, הן בתוכו והן בידי זולתו המשמעותי לו. תהליך זה יכול להתרחש בטיפול וגם ביצירה. במושב יוצג עיבוד אסוציאטיבי למושגים 'יאוש' ו'תקווה' בהקשר של הימים הנוכחיים הן באמצעות טקסט פואטי (אילנה) והן באמצעים חזותיים ומוזיקליים (רקפת). באופנים אלה – של יצירה וחוויה – ננסה לזרות מעט אור על דרכי ההתמודדות שלנו עם אירועי השעה.
מחשבות בעקבות מאמריהם של רוג'ר מוני קירל "התפתחות קוגניטיבית" (1968), ושל הרברט רוזנפלד "דחף המוות ונרקיסיזם הרסני" (1971).
רוג'ר מוני קירל טוען שהפרעות נפשיות הן תולדה של מיסקונספציות של עובדות החיים הבסיסיות. בעיקר זו של השד הטוב ושל המיניות ההורית ויכולת ההולדה שלהם. לדבריו אם מושגים אלה נוצרים בשלב מוקדם הם יכולים להורות לנו את הכיוון לחיים של התפתחות נפשית. במקומם אנחנו תמיד בונים מיסקונספציות, כיוונים המרחיקים אותנו מה"בסיס" ומוליכים אותנו בכיוונים אנטי התפתחותיים.
רוזנפלד תיאר את ה-gang בעולם הפנימי שנועד לסכל את הכרת המטופל בנפרדות ובתלות, ולמעשה מונע למידה מהניסיון. ניתן לומר שה-gang הוא בין השאר האחראי ליצירה ולשימור המיסקונספציות, שגם הן מונעות למידה מכאיבה מהניסיון. קירל ורוזנפלד חושבים שהמקור של התופעות האלה הוא קנאה וצרות העין. הפגיעה בלמידה מהניסיון משבשת את ההכרה בניפרדות ואת החשיבה הרוויה במשמעות רגשית אותנטית. כתוצאה מכך לא נוצרת שפה משותפת למטפל ולמטופל. הדבר עשוי לבלבל את שניהם. זה בולט במיוחד בטיפול במטופלים מאוד אינטליגנטיים וכביכול אינטרוספקטיביים.
אציג את התופעה השכיחה בטיפולים בכלל ובפרט בטיפול במטופלים עם הפרעות נרקיסיסטיות קשות, בעזרת דוגמא קלינית.
_____________________________
בחירת הרצאה במושבים המקבילים בטופס ההרשמה לכנס לאחר התשלום.
מחירים בהרשמה מוקדמת עד 10.5.25
אורחים: 340 שקלים כאן
תלמידי תוכניות המכון: 320 שקלים כאן
חברי המכון: 300 שקלים כאן
הרשמה מאוחרת: 370 שקלים כאן
__________________________
